כיצד להתנהל בהליך התמחרות למכירת בית? (בני זוג בהליך גירושין).

1. בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (השופטת י’ שטופמן) מיום 31.7.2012 ברמ”ש 39356-10-11, שדחתה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (השופט נ’ שילה) מיום 22.9.2011 בתמ”ש 12640-12-09.

המבקש היה נשוי למשיבה 1 והתגרש ממנה ביום 4.5.2012. בית המשפט לענייני משפחה מינה את ב”כ משיבה 1, עו”ד ורדה אפרת, ואת ב”כ המבקש, עו”ד יצחק דרוקר, לכונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. חוות דעת שמאית שהוגשה לבית המשפט ביום 7.10.2010 העלתה ששווי הדירה הוא 2,100,100 ₪. במסגרת עריכת התמחרות הציע מנהלה של משיבה 4, מר אילן שושני (להלן: שושני), את ההצעה הגבוהה ביותר שנתקבלה – סכום של 1,850,000 ₪. בעקבות כך הודיע המבקש שהוא מנצל את זכותו לפי תקנון ההתמחרות להשוות את ההצעה, דהיינו לקבל את הדירה תמורת מחיר זהה. בתגובה הציע שושני סכום של 1,950,000 ₪. המבקש טען שהוא כבר זכה בדירה ובתגובה מסר שושני שהוא מוכן להעלות את הצעתו ל-2,000,000 ₪. בית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 12669-12-09, 17.2.2011) קבע שהליך המכירה טרם נסתיים והצעת המבקש לא חייבה את כונסי הנכסים ואת בית המשפט, ועל כן קבע שתיערך התמחרות באולם בהשתתפות שושני. בתגובה ביקש המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר לו לבקש לערער עליה ואילו שושני העלה את הצעתו לסך 2,050,000 ₪. בית המשפט לענייני משפחה החליט, בהסכמת שושני, שסכום זה יופקד בנאמנות והחזקה בנכס תישמר בידי בעליו עד להחלטה חלוטה של ערכאת הערעור.

בקשת רשות הערעור על ההחלטה מיום 17.2.2011 הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (רמ”ש 30362-03-11, השופט א’ אורנשטיין), ונדחתה ביום 1.6.2011. בית המשפט המחוזי קבע שבנסיבות המקרה, נוכח הפער הקיים בין הסכום שהציע המבקש לסכום ההערכה השמאית ונוכח יתרון הסכומים שהציע שושני, אין מקום לתת בכורה לשיקול החשוב כשלעצמו של סופיות הליך ההתמחרות. לצד זאת צוין שהמבקש עצמו ידע שהליך המכירה לא הסתיים בטרם נתקבל אישור בית המשפט. כן צוין שכפי שהזכיר בית המשפט לענייני משפחה, ייתכן שאם משיבה 1 הייתה מבקשת התמחרות נוספת היה בית המשפט לענייני משפחה נעתר לכך. על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה כאמור. לצד זאת, לנוכח הזמן הרב שחלף מסיבות שונות הורה בית המשפט המחוזי לפתוח את ההתמחרות מחדש לכלל המציעים הפוטנציאליים.

לאחר פרסום בעיתונות אודות ההתמחרות החדשה הציע שושני סכום של 2,050,000 ₪. ביום 10.8.2011 הודיע המבקש שהוא מעוניין להשוות את הסכום. בתגובה העלה שושני את הצעתו לסך 2,100,000 ₪; ובהתמחרות שנערכה מחוץ לאולם בית המשפט לענייני משפחה ביום 22.9.2011 העלה שושני את הצעתו לסך 2,500,000 ₪. המבקש הגיב בהצעת סכום של 2,800,000 ₪. בית המשפט לענייני משפחה אישר את הצעת המבקש.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי כנגד דרך עריכת ההתמחרות. זו, כאמור בפתח הדברים, נדחתה. עיקר טענתו של המבקש הייתה שמשהוגשה הצעה יחידה בסך 2,050,000 ₪ והוא השווה אותה הוא זכאי היה לרכוש את הדירה במחיר זה ולא היה מקום לכפות עליו התמחרות נוספת. בית המשפט המחוזי קבע שאין זה סביר לטעון שמשהציע שושני סכום של 2,050,000 ₪ קמה למבקש זכות לרכוש את הדירה בסכום זה וזכות זו אינה פוקעת משהועלתה ההצעה בחצי מיליון ₪. כל עוד לא אושרה המכירה בידי בית המשפט היא טרם נסתיימה ובית המשפט רשאי היה להורות על השלמת הליכי ההתמחרות. מכאן הבקשה שלפניי.

2. המבקש טוען שאין חובה לבעל דירת מגורים להתמחר מול צד שלישי המעוניין לקנות את הדירה, ודי לו בכך שהוא משווה את הצעתו למחיר שהוצע על ידי הצד השלישי. עוד הוא טוען שמשנסתיים הליך התמחרות אל להם לכונסי הנכס לפתוח מחדש את ההליך מבלי שהם מביאים את התוצאות הקיימות לאישור בית המשפט.
3. דין הבקשה להידחות. במצבים שבהם נערכת התמחרות יש מתח מובנה בין אינטרס היציבות והוודאות של המשתתפים בכך שניתן להסתמך על זכייתם לבין הרצון להגדיל את הקופה. כך בהתמחרות רגילה וכך גם במצבים שבהם קיימת למי מהצדדים זכות ייחודית להשוואת מחיר. המפתח להתנהלות נכונה מצוי, בין היתר, בהקפדה על הכללים הכרונולוגיים לסיום ההליך. כפי שציינו שתי הערכאות הקודמות, המבקש היה מודע לכך שהליך המכירה אינו מסתיים בטרם אישור בית המשפט, ועל כן שושני היה זכאי להעלות הצעה גבוהה יותר. אף לא הונחה תשתית לפיה צד סטה מכללי ההתמחרות ביחס להחלטה מושא הבקשה. גישת הערכאות קמא בנושא מעוגנת בפסיקת בית משפט זה, ראו למשל ע”א 9151/00 דוגז נ’ להב (28.1.2001 השופט א’ מצא); רע”א הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ דורר (26.11.2001, השופטת ד’ דורנר). היה על המבקש להחליט אם להשוות הצעתו אל ההצעה האחרת ובכך לממש את זכותו כבעל דירה. המבקש מסיבותיו בחר להעלות את המחיר ובכך להשיג וודאות בזכייתו, וזו זכותו. סוגיה נוספת, רחבה יותר בהיקפה, היא מה המתווה הראוי בנושא התמחרות בשלבים הראשונים, אך היא איננה מתעוררת כאן, לנוכח השתלשלות ההליכים, לרבות הדרך שבה הסתיים ההליך. כוונתי היא שהבקשה הוגשה ביחס לחוליה האחרונה בשרשרת העובדתית, ולכן ממילא מתן רשות ערעור היה מתייחס לנקודה מצומצמת בלבד, שכשלעצמה אינה מעוררת שאלה עקרונית. ושוב יודגש, כי עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי של ההחלטה הנידונה.
4. הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ”ט חשון תשע”ג (‏14.11.2012).

ש ו פ ט