דיני ירושה

אין אדם יודע את יום פקודתו ולכן רצוי להסדיר את חלוקת הרכוש מראש על מנת למנוע מחלוקות או אי הבנות בין יורשים וכדי שהנושא יהיה ברור. חוק הירושה, התשכ”ה-1965, מונה ארבעה סוגי צוואות, אשר להן תוקף משפטי:

1 .צוואה בכתב יד – מסמך הכתוב כולו בכתב יד, על המצווה לחתום ולרשום תאריך בכתב ידו.

2 .צוואה בעדים – מסמך בכתב שנושא תאריך, חתימת המוריש וחתימתם של שני עדים. תפקידם של העדים הוא לאשר בחתימת ידם על פני הצוואה, כי המצווה הצהיר בפניהם כי זו צוואתו וחתם בפניהם.

3 .צוואה בפני רשות – אמירה בעל פה בפני אחד מהאנשים הכתובים בסעיף 22 לחוק; שופט, רשם, נוטריון. לגבי אמירה זו צריך להיערך פרוטוקול ואותו אדם בעל סמכות צריך לאשר כי היא נערכה בפניו.

4 .צוואה בעל פה/ צוואת שכיב מרע – אדם שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, אל מול פני המוות מוגדר כ”שכיב מרע” (אדם גוסס). אותו אדם אומר בעל פה את צוואתו בפני שני עדים, שצריכים לערוך זיכרון דברים ולהפקיד אותו אצל רשם לענייני ירושה בסמוך לאמירת הדברים. הצוואה פוקעת כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים. 

למצווה הישראלי יש מגוון רחב של אפשרויות ואלו נקבעו כדי לשמור על הכלל לפיו יש לכבד את רצון המת, המהווה עיקרון מנחה בדיני הירושה. בנוסף, קיים הצורך לשכנע את בית המשפט לגבי רצונו וגמירות דעתו של המנוח וארבעת סוגי הצוואות שנקבעו בחוק מאפשרות זאת. כלומר, כאשר אדם מצווה על פי אחת מהצורות המוכרות בחוק, המסקנה הישירה היא שהצוואה משקפת בצורה הטובה ביותר את רצונו של המנוח. אולם, אנו נתקלים במקרים רבים בהם רצון המת לא מתממש וזאת בעקבות פגמים בצוואות השונות, שכן אנשים רבים מתקשים בקיום כל התנאים הפורמאליים ופרוצדוראליים הנוקשים שנקבעו בחוק בעריכת צוואתם.