מהו ההליך הראוי לבחינתן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות?

מהו ההליך הראוי לבחינתן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות?

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 22909-11-14

בבית המשפט העליון
רע"א 3046/18

לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר

המבקש: פלוני

נ ג ד

המשיבה: כלל חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברע"א 54844-02-18 [פורסם בנבו] מיום 13.3.2018, שניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן

תאריך הישיבה: כ"ח בחשוון התשע"ט (6.11.2018)

בשם המבקש: עו"ד ענבל אברהמי דרוקר

בשם המשיבה: עו"ד תומר זמר

חקיקה שאוזכרה:

ספרות:

כתבי עת:

מיני-רציו:

* בימ"ש קבע, לראשונה, אמות מידה להתנהלות מבוטח ומבטחת בהליך בירור תביעות לפי פוליסות לביטוח תאונות אישיות; בימ"ש השיב את הדיון בעניינו של המבקש לבימ"ש השלום – אליו הגישה המבקש תביעה לתשלום פיצויים נגד המשיבה, נוכח מחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעור הנכות שנותרה למבקש בתחום אף אוזן גרון וסירוב המשיבה להפנותו לבדיקת רופא מטעמה בתחום הנפשי – כדי שידון בבקשות המבקש למתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית בתחום הנפשי ולמינוי מומחה מטעם בימ"ש בתחום זה, לפי אמות המידה שהותוו. 

* ביטוח – ביטוח תאונות אישיות – פירוש הפוליסה

* ביטוח – פוליסה – פירושה

* דיון אזרחי – מומחים – מטעם בית-המשפט

* דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מינויים

* דיון אזרחי – מומחים רפואיים – פטור מהגשת חוות-דעת

* דיון אזרחי – רשות ערעור – קיומה

 

המבקש, בהיותו תלמיד, נחבל בראשו ובאפו (להלן: הפגיעה) בעת אירוע בבית ספרו. המבקש היה מבוטח בביטוח תאונות אישיות לתלמידי המשיבה (להלן: הפוליסה). משכך, פנה המבקש למשיבה בתביעה לתשלום פיצויים לפי הפוליסה בטענה כי כתוצאה מהפגיעה נגרמו למבקש נזקים פיזיים ונפשיים. המשיבה שילמה למבקש פיצויים בהסתמך על שיעור נכות שנקבע בחוות דעתו של מומחה רפואי מטעמה בתחום אף אוזן גרון (להלן: אא"ג). המבטחת לא הפנתה את המבקש לבדיקה על-ידי מומחה נפשי מטעמה חרף תלונותיו. לפיכך, הגיש המבקש לבימ"ש השלום תביעה לתשלום פיצויים לפי הפוליסה. בימ"ש השלום הורה על מינוי מומחה רפואי מטעמו בתחום הנפשי, לצורך בירור טענת המבקש כי הוא זכאי לפיצויים בגין נכות נפשית. ערעור המשיבה על ההחלטה התקבל בבימ"ש המחוזי שקבע כי לא הוכח קיומם של "טעמים מיוחדים", כאמור בתקנה 127 לתקסד"א, המצדיקים מתן פטור מצירוף חוות דעת מומחה. משכך, נקבע כי שגה בימ"ש השלום כאשר הורה על מינוי מומחה מטעמו בתחום הנפשי. מכאן בקשת רשות הערעור.

.

בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:

ראשית נקבע כי בימ"ש העליון טרם הכריע בשאלה מהו ההליך הראוי לבחינת תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות, ולפיכך הבקשה מעוררת שאלה שראוי לה לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי"; סעיף 5 לפוליסה מגדיר את נוהל הטיפול בתביעות לתשלום פיצויים לתלמיד שנגרם לו נזק גוף בגין "תאונה" (להלן: מקרה הביטוח; הנוהל). ודוק, הדיון רלוונטי לכל פוליסות הביטוח בהן נקבע הליך דומה. הנוהל מתווה את השלבים שעל מבוטח לעבור בדרכו אל הפיצוי: הגשת תביעה למבטחת לתשלום פיצויים, בצירוף "מסמכים רפואיים מתאימים"; בחינת התביעה על-ידי המבטחת והחלטה בדבר המשך טיפול: לדחות את תביעת המבוטח על יסוד המסמכים הרפואיים; להפנות את המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מומחה מטעמה. ככל שהמבטחת בוחרת להפנות את המבוטח לבדיקת רופא מומחה מטעמה, ממשיך המבוטח ל: בדיקת רופא וקביעת שיעור נכות; תשלום פיצויים.

למבטחת נתון שיקול דעת להחליט אם להפנותו לבדיקת רופא מטעמה, או לדחות את התביעה, אותו עליה להפעיל בתום לב. דחיית תביעת המבוטח מבלי להפנותו תחילה לרופא מטעם המבטחת, במקרים בהם המבוטח הניח תשתית ראייתית מספקת (מסמכים רפואיים המעידים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות שנגרמה לו כתוצאה ממקרה הביטוח) לאפשרות שנותרה לו נכות כתוצאה ממקרה הביטוח, עשויה לעלות כדי הפעלת שיקול הדעת בחוסר תום לב. כאשר המבטחת סבורה כי המסמכים הרפואיים מלמדים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות, ממשיך המבוטח לבדיקת רופא מטעמה לשם קביעת שיעור הנכות; ותשלום פיצויים (או דחיית תביעת המבוטח לאחר הפנייתו לרופא מטעמה). כאשר המבטחת מחליטה שלא להפנות את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה ודוחה את תביעתו, רשאי הלה להשיג על החלטתה בהגשת תביעה לבימ"ש לאכיפת הפוליסה או לתשלום פיצויים בגין הפרת הפוליסה. 

בתביעה לאכיפת הפוליסה יבקש המבוטח כי בימ"ש יורה למבטחת למלא אחר תנאי הפוליסה ולהפנותו לבדיקה על-ידי רופא מטעמה לפי הנוהל. על המבוטח לצרף לתביעתו את המסמכים הרפואיים שצירף לתביעה שהגיש למבטחת, על מנת להוכיח את טענתו כי המבטחת הפרה את תנאי הפוליסה. כלומר, על המבוטח להוכיח כי הוא צירף לתביעתו מסמכים רפואיים המלמדים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות שנגרמה לו כתוצאה ממקרה הביטוח, וכי למרות זאת סירבה המבטחת להפנותו לבדיקת רופא מטעמה. המבוטח אינו נדרש לצרף חוות דעת רפואית מטעמו. ככל שבימ"ש ישתכנע בצדקת המבוטח, תתקבל התביעה ובימ"ש יורה על אכיפת הפוליסה, היינו, על הפניית המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מטעם המבטחת; אם בימ"ש ידחה את תביעת האכיפה, באפשרות המבוטח להגיש לבימ"ש תביעה כספית נגד המבטחת לתשלום פיצויים לפי הפוליסה בשל הנכות הנטענת בצירוף חוות דעת רפואית; לתביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הפוליסה, בה תעמוד טענת המבוטח כי נגרמה לו נכות כתוצאה ממקרה הביטוח וכי הוא זכאי לפיצויים בגינה מכוח הפוליסה, המבוטח יידרש לצרף חוות דעת רפואית. אז רשאי המבוטח להגיש לבימ"ש בקשה לפטור מהגשת חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שיירשמו", ולמינוי מומחה רפואי מטעם בימ"ש. אשר ל"טעמים המיוחדים", על התובע להוכיח כי תביעתו אינה משוללת כל יסוד וכי קיימות נסיבות חריגות שאין בידיו להתגבר עליהן, שמונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לתביעתו, כגון חסרון כיס, קושי באיתור מומחה, או מקום בו יש "קשר שתיקה" בין המומחים. מקרים אלה אינם מהווים רשימה סגורה. כל מקרה ייבחן לגופו; טעם מיוחד נוסף הוא כאשר מסמכים רפואיים שצירף מבוטח לתביעתו המעידים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות (ועל קיומו של יסוד לתביעתו), והמבטחת הפעילה את שיקול דעתה לפי הנוהל בחוסר תום-לב ובאופן בלתי סביר, כי אז יהיה מקום לראות בהתנהגות זו "טעם מיוחד" המצדיק מתן פטור מהגשת חוות דעת, ומינוי מומחה מטעם בימ"ש.

אשר לתביעה לתשלום פיצויים לאחר הפניית המבוטח לבדיקת רופא מטעם המבטחת, ככל שלא תושג הסכמה בין המבוטח למבטחת בנוגע לנכות שנגרמה למבוטח כתוצאה ממקרה הביטוח ולסכום הפיצויים, רשאי המבוטח להגיש לבימ"ש תביעה כספית נגד המבטחת לתשלום פיצויים לפי הפוליסה, בצירוף חוות דעת רפואית. במקרה כזה, משהפעילה המבטחת את שיקול דעתה בתום לב ובסבירות והפנתה את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה, לא תהווה התנהגותה "טעם מיוחד" לפטור מצירוף חוות דעת; ודוק, דרך המלך להשיג על סירוב המבטחת להפנות את המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מטעמה, היא הגשת תביעה לפיצויים לפי הפוליסה בצירוף חוות דעת רפואית, או בקשה לפטור מצירוף חוות דעת רפואית, בטענה שהמבטחת הפרה את הפוליסה בכך שלא הפנתה את המבוטח לבדיקת רופא מומחה מטעמה, למרות קיומם של מסמכים רפואיים המצביעים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות.

בענייננו, נוכח מחלוקת ביחס לשיעור הנכות שנותרה למבקש בתחום אא"ג וסירוב המשיבה להפנותו לבדיקת רופא מטעמה בתחום הנפשי, המבקש הגיש נגדה תביעה לתשלום פיצויים. טענות המבקש בתחום אא"ג נתמכו בחוות דעת מומחה, שכן תביעתו הוגשה לאחר שהוא נבדק על-ידי רופא מטעם המשיבה ותוך שהוא חלק על מסקנותיו. המבקש נמנע מלתמוך טענותיו בתחום הנפשי בחוות דעת מומחה מטעמו, וביקש פטור מהגשת חוות דעת, ומינוי מומחה מטעם בימ"ש. על מנת שבקשת המבקש תתקבל היה עליו להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים". ככל שיתברר שהמשיבה הפרה את תנאי הפוליסה בשל הפעלת שיקול הדעת הנתון לה בחוסר תום לב, ניתן יהיה לראות בהתנהגותה משום "טעם מיוחד". לפיכך, הדיון הוחזר אל בימ"ש השלום, אשר ישוב ויכריע בבקשות המבקש למתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית בתחום הנפשי ולמינוי מומחה מטעם בימ"ש בתחום זה, לפי אמות המידה שהותוו לעיל. 

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

 מהו ההליך הראוי לבחינתן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות? זו השאלה העומדת במרכז הבקשה שלפנינו.

  1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) ברע"א 54844-02-18 [פורסם בנבו] מיום 13.3.2018, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט ג' הס) בת"א 54645-07-17 [פורסם בנבו] מיום 1.2.2018. בית משפט השלום הורה, בין היתר, על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, וזאת לצורך בירור טענתו של המבקש כי הוא זכאי לפיצויים בגין נכות נפשית.

רקע והליכים קודמים

  1. ביום 17.2.2015, עת שהה המבקש בבית ספרו, הוא נפל קרבן לטקס "זובור" שנערך על-ידי חבריו לספסל הלימודים (להלן: האירוע), ונחבל בראשו ובאפו (להלן: הפגיעה). בעת האירוע היה המבקש מבוטח בביטוח תאונות אישיות לתלמידים של המשיבה על-פי פוליסה מס' 460456276 (להלן: הפוליסה). משכך, ביום 9.3.2016 פנה המבקש אל המשיבה בתביעה לתשלום פיצויים על-פי הפוליסה. בתביעה נטען כי כתוצאה מהפגיעה נגרמו למבקש נזקים פיזיים ונפשיים, כמו גם קשיים חברתיים וירידה מתמדת בהישגיו בלימודים. את טענותיו אלו תמך המבקש במספר מסמכים רפואיים.
  1. בהמשך לכך, ביום 29.12.2016 שילמה המשיבה למבקש פיצויים בסך של 37,306 ש"ח, וזאת, כך נכתב בהודעת התשלום, בהסתמך על שיעור נכות שנקבע בחוות דעתו של מומחה רפואי מטעמה בתחום אף אוזן גרון (להלן: אא"ג). ואולם, על אף שהמבקש התלונן גם על נזקים נפשיים, כאמור, המבטחת לא הפנתה אותו לבדיקה על-ידי מומחה נפשי מטעמה. לפיכך, ביום 24.7.2017 הגיש המבקש לבית משפט השלום את התביעה מושא הבקשה דנן, היא תביעה כספית לתשלום פיצויים על-פי תנאי הפוליסה.
  1. בתביעתו, טען המבקש כי המבטחת הפרה את תנאי הפוליסה בכך שלא הפנתה אותו לבדיקה על-ידי רופא מטעמה בתחום הנפשי, וכן חלק הוא על קביעות המומחה מטעם המבטחת בתחום אא"ג. לתמיכה בטענותיו צירף המבקש לתביעתו חוות דעת רפואית בתחום אא"ג, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%, וכן טען כי אין ביכולתו לשאת בתשלום עבור חוות דעת רפואית בתחום הנפשי. המבקש העריך את סכום הפיצויים לו הוא זכאי מכוח הפוליסה בסכום של 200,000 ש"ח.
  1. בכתב הגנתה טענה המשיבה כי היא שילמה למבקש את מלוא סכום הפיצויים המגיע לו בגין נזקיו. המשיבה צירפה לכתב ההגנה חוות דעת רפואית מטעמה בתחום אא"ג, לפיה נותרה למבקש נכות צמיתה בשיעור של 10% בלבד בגין הפגיעה באפו. אשר לנכות הנפשית לה טען המבקש, טענה המשיבה כי היה עליו לצרף לכתב התביעה חוות דעת מומחה בתחום הנפשי, וזאת לאור הקבוע בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א). נטען כי בהיעדר חוות דעת רפואית, יש לדחות את טענת המבקש לקיומה של נכות בתחום הנפשי.
  1. בהחלטה מיום 20.12.2017 הציע בית משפט השלום לצדדים כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום אא"ג. בתגובתו הודיע המבקש כי הוא מקבל את ההצעה וכן ביקש כי ימונה מומחה בתחום הנפשי, וזאת בהתאם לאמור בתקנות 127 ו-130(א) לתקסד"א. בתשובתה הסכימה המשיבה למינוי מומחה בתחום אא"ג אך התנגדה לכך שימונה מומחה בתחום הנפשי. בתוך כך, שבה המשיבה וטענה כי היה על המבקש לצרף לתביעתו חוות דעת מומחה התומכת בטענותיו בדבר קיומה של נכות נפשית. בתגובתו, טען המבקש כי המשיבה הפרה את חובתה על-פי הפוליסה להפנותו לבדיקת מומחה מטעמה בתחום הנפשי, וכן כי אין באפשרותו לשאת בעלות חוות דעת נוספת.
  1. בהחלטה שניתנה ביום 1.2.2018, הורה בית משפט השלום על מינוי מומחים רפואיים מטעמו, הן בתחום אא"ג, והן בתחום הנפשי. בגדר כך, נקבע כי ראוי ששאלת נכותו הנפשית של המבקש תיבחן על-ידי מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, וזאת על-מנת להגיע לחקר האמת ולחסוך הוצאות נוספות אשר יכבידו על הצדדים (להלן: החלטת בית משפט השלום).
  1. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי שגה בית משפט השלום עת הורה על מינוי מומחה בתחום הנפשי, בעוד שהמבקש לא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמו בתחום זה. כמו כן, נטען כי הנמקותיו של בית משפט השלום למינוי המומחה אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בתשובתו לבקשת רשות הערעור, סמך המבקש ידיו על החלטת בית משפט השלום וטען כי ההחלטה מוצדקת, נוכח הפרת תנאי הפוליסה על-ידי המשיבה ופערי הכוחות בין הצדדים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

  1. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור וקבע כי לא הוכח קיומם של "טעמים מיוחדים", כאמור בהוראת סיפא תקנה 127 לתקסד"א, המצדיקים מתן פטור מצירוף חוות דעת מומחה לכתב התביעה. משכך, נקבע כי שגה בית משפט השלום כאשר הורה על מינוי מומחה מטעמו בתחום הנפשי. אשר לטענת המבקש בדבר הפרת תנאי הפוליסה על-ידי המשיבה, נקבע כי טענה זו תתברר על-ידי בית משפט השלום בהמשך ההליך, וכי על כל פנים, אין בהפרה מעין זו כדי להצדיק מתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית.

על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

הבקשה דנן

  1. לטענת המבקש, יש לקבל את בקשת רשות הערעור כיוון שהיא מעוררת סוגיה עקרונית ובעלת השלכות רוחב, שעניינה בהפרות חוזרות ונשנות מצד חברות הביטוח את חובותיהן כלפי המבוטחים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות, ואשר ההכרעה בה תשפיע על כלל ציבור המבוטחים. לגופם של דברים נטען כי, הלכה למעשה, בית המשפט המחוזי שלל מן המבקש את הפיצויים המגיעים לו בגין נכותו הנפשית, שכן אין ביכולתו לשלם עבור חוות דעת מומחה מטעמו בתחום זה. בנוסף, המבקש שב על טענותיו בדבר הפרת הוראות הפוליסה על-ידי המשיבה, וטוען כי הפרה מעין זו, כשלעצמה, מהווה "טעם מיוחד" למתן פטור מצירוף חוות דעת מומחה לכתב התביעה, כאמור בהוראת תקנה 127 סיפא לתקסד"א.
  1. המשיבה טוענת בתשובתה כי יש לדחות את הבקשה, שכן היא אינה מעוררת שאלות אשר ראוי להן לזכות לבירור משפטי במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי על-פי הפוליסה, מוקנה לה שיקול דעת בשאלה האם להפנות מבוטח לבדיקת רופא מטעמה, וכי בהתאם לכך, היא הפנתה את המבקש לבדיקת רופא מומחה מטעמה בתחום אא"ג. עוד טוענת המשיבה כי טרם הגשת התביעה, המבקש לא עמד על כך שהיא תפנה אותו לבדיקת מומחה בתחום הנפשי, אלא התייחס בעיקר לבדיקת מומחה בתחום אא"ג. מכל מקום, נטען כי טענות המבקש לגבי הפרת תנאי הפוליסה לא הועלו במסגרת הדיון בבקשה למינוי מומחה, ואף לא נדונו בהחלטתו של בית משפט השלום. נוכח האמור, המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

  1. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).
  1. עיון בהחלטות ובפסקי דין של הערכאות הדיוניות שדנו בסוגיה שבמוקד הבקשה דנן, מעלה כי קיים חוסר בהירות בשאלה – כיצד על המבוטח בביטוח תאונות אישיות לנהוג שעה שהמבטחת ממאנת להפנותו לבדיקה רפואית מטעמה?

לא אחת מוגשות לערכאות הדיוניות תביעות כספיות, בגדרן מתבקש בית המשפט להורות למבטחת לשלם פיצויים למבוטחים על-פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות. במספר החלטות אשר ניתנו בתביעות כגון אלו, נקבע כי על המבוטחים לצרף לתביעתם חוות דעת מומחה לשם הוכחת טענותיהם בעניין שברפואה, כאמור בתקנה 127 לתקסד"א, וזאת מבלי שבתי המשפט נדרשו כלל לדון בתנאי הפוליסה שעניינם הפניית המבוטח לבדיקה על-ידי מומחה מטעם המבטחת (ראו למשל: ת"א (שלום ק"ג) 20878-09-14 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (15.1.2015); ת"א (שלום ת"א) 11575-06-14 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (19.1.2015); ת"א (שלום ת"א) 49505-09-14 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (1.2.2015); תא"ם (שלום ת"א) 48539-11-13 פלוני נ' כלל חברה לביטוח (19.4.2015)). מנגד, היו מי שקבעו כי הימנעות המבטחת מהפניית המבוטח לבדיקה רפואית כאמור, מהווה שיקול לפטור את המבוטח מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט (ראו למשל: ת"א (שלום ת"א) 4556-09-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 7 (4.3.2016); והשוו: ת"א (שלום ת"א) 29682/04 פלוני נ' טרסט סוכנות לביטוח 1998 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 7-6 (1.11.2004)).

  1. ואולם, בית משפט זה טרם נדרש לסוגיה האמורה וטרם הכריע בשאלות הבאות: מהו ההליך הראוי לבחינתן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות; כיצד יש לברר טענות רפואיות שמעלה המבוטח במסגרת הליך זה; ומהן העילות אשר בגינן רשאי המבוטח לתבוע את המבטחת בכל שלב ושלב בהליך בירורן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות.
  1. לפיכך, לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, מצאתי כי הבקשה דנן מעוררת שאלה שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". אני סבורה, אפוא, כי הגיעה העת ליתן אמות מידה להתנהלות המבוטח והמבטחת בכל שלב ושלב במסגרת הליך בירורן של תביעות על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות. משכך, אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה, כאמור בתקנה 410 לתקסד"א. אקדים ואומר כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל – והכל כפי שיוסבר להלן.

נוהל התביעות

  1. נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 5 לפוליסה, המגדירה את נוהל הטיפול בתביעות לתשלום פיצויים לתלמיד שנגרם לו נזק גוף בגין "תאונה" (כהגדרתה בסעיף 1 לפוליסה; להלן: מקרה הביטוח, סעיף 5 לפוליסה ייקרא להלן: נוהל התביעות או הנוהל). בהקשר זה יודגש, כי הדיון שלהלן יתמקד אמנם בנוהל הקבוע בפוליסה הנדונה, אך למעשה הוא רלוונטי לכלל פוליסות הביטוח בהן נקבע הליך דומה לבירור תביעות.
  1. טרם הדיון בהוראת סעיף 5 לפוליסה, ראוי להדגיש את המובן מאליו, כי פוליסת הביטוח היא בראש ובראשונה חוזה, המחייב את הצדדים לו, על כל תנאיו. נוהל התביעות אף הוא נמנה עם תנאים אלו, ומשכך חוסה הדיון בו תחת הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים (תרופות)) (ראו: סעיף 61(א) לחוק החוזים וסעיף 25(ב) לחוק החוזים (תרופות); וכן ראו: ע"א 639/77 ספי-ים (1972) בע"מ נ' "ינאי" חברה לביטוח והשקעות בע"מ, פ"ד לג(3) 533, 536-535 (1979); ירון אליאס דיני ביטוח 40 (מהדורה שלישית, 2016)).
  1. סעיף 5 לפוליסה קובע כדלקמן:

"נוהל תביעות:

א.    הנפגע – באמצעות הוריו ו/או אפוטרופסיו יפנו למבטח […] בטופס תביעה אליו יצורפו מסמכים רפואיים מתאימים התומכים בתביעה.

ב.    על פי דרישת המבטח יופנה הנפגע לרופא המבטח, הנפגע ימציא לרופא כל מידע רפואי שיידרש, יעמיד עצמו לכל בדיקה רפואית, ויחתום – על פי דרישת המבטח – על כתב ויתור על סודיות רפואית לשם ברור עברו הרפואי.

ג.     היה והופנה הנפגע לרופא עפ"י דרישת המבטח יוזמן הנפגע לבדיקה רפואית ע"י המבטח בנוהל שיצורף להסכם זה.

[…]

ה.    בתום הברור הרפואי ומשנקבעה הנכות – ישולם סכום הפיצויים לנפגע לאחר שהתחייב בשטרי פיטורין כמותנה לעיל".

  1. הנה כי כן, נוהל התביעות מתווה את השלבים שעל מבוטח לעבור בדרכו אל הפיצוי המיוחל, ואלו הם:

           [א]     הגשת תביעה למבטחת – המבוטח מגיש למבטחת תביעה לתשלום פיצויים, בצירוף "מסמכים רפואיים מתאימים" התומכים בתביעתו, שעל טיבם אעמוד להלן.

           [ב]     בחינת התביעה על-ידי המבטחת והחלטה בדבר המשך הטיפול – המבטחת בוחנת את תביעת המבוטח, על צרופותיה, ונתון לה שיקול הדעת להחליט אחת משתיים: (1) לדחות את תביעת המבוטח על יסוד המסמכים הרפואיים המצורפים לה; (2) להפנות את המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מומחה מטעמה.

           ככל שהמבטחת בוחרת להפנות את המבוטח לבדיקת רופא מומחה מטעמה, כי אז ממשיך המבוטח לשלבי הנוהל הבאים:

           [ג]     בדיקת רופא וקביעת שיעור נכות – הרופא המומחה שמונה מטעם המבטחת בודק את המבוטח, בוחן את המידע הרפואי הקיים בעניינו, וקובע אם נגרמה למבוטח נכות כתוצאה ממקרה הביטוח ומה שיעורה.

           [ד]     תשלום פיצויים – המבטחת משלמת למבוטח פיצויים על-פי תנאי הפוליסה ובהתאם לשיעור הנכות שקבע הרופא המומחה מטעמה.

           להלן אדון בשלבים אלו כסדרם, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

  1. כאמור לעיל, ובהתאם לקבוע בנוהל התביעות (ראו לעיל, בשלבים א-ב), על המבוטח לצרף לטופס התביעה למבטחת מסמכים רפואיים התומכים בטענותיו, ולמבטחת נתון שיקול הדעת להחליט אם להפנותו לבדיקת רופא מטעמה, או, לחלופין, לדחות את התביעה (ראו: סעיף 5(ב) לנוהל, לפיו המבוטח יופנה לבדיקת רופא "על פי דרישת המבטח").

           ודוקו: הוראות נוהל התביעות מקנות, כאמור, שיקול דעת למבטחת בהחלטה אם להפנות את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה. ואולם, על המבטחת להפעיל שיקול דעת זה בתום לב, כאמור בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים. דחיית תביעת המבוטח מבלי להפנותו תחילה לרופא מטעם המבטחת, במקרים בהם המבוטח הניח תשתית ראייתית מספקת לאפשרות שנותרה לו נכות כתוצאה ממקרה הביטוח, עשויה לעלות כדי הפעלת שיקול הדעת בחוסר תום לב. לא למותר להוסיף ולציין כי במקרה מעין זה, הימנעות המבטחת מהפניית המבוטח לבדיקת רופא מטעמה תחטא אף לכוונת הצדדים ותאיין, למעשה, את תכלית הפוליסה.

  1. מהי אותה תשתית ראייתית מספקת? התשובה לשאלה זו נגזרת בראש ובראשונה מאומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מלשון נוהל התביעות ומנסיבות העניין (ראו: סעיף 25(א) לחוק החוזים; ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, 38 (2005); אליאס, בעמודים 84-81).

           בחינת לשון הנוהל וההליך המתואר בו, כפשוטם, מעלה כי המבוטח אינו נדרש להוכיח באופן מלא את שיעור נכותו הרפואית עם הגשת התביעה למבטחת, שהרי נוהל התביעות אינו נוקט בלשון של "חוות דעת רפואית" (על כל המשתמע ממינוח זה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), אלא מסתפק ב"מסמכים רפואיים מתאימים" התומכים בתביעה. נדמה, אם כן, כי על-מנת שהמבטחת תפנה את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה, הוא אינו נדרש לצרף לתביעתו מסמכים רפואיים המבססים את שיעור הנכות שנגרמה לו כתוצאה ממקרה הביטוח, אלא אך מסמכים המעידים על אפשרות ממשית לקיומה של הנכות הנטענת (על קיומה של אפשרות כזו ניתן ללמוד, לדוגמא, מאבחנות רפואיות, רשומות מטיפול פסיכולוגי, תכניות טיפול, תעודות מחדר מיון, הפניות לטיפולים וכיוצא באלה).

  1. נשוב עתה לנוהל התביעות. כאשר המבטחת סבורה כי המסמכים הרפואיים המצורפים לתביעת המבוטח מלמדים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות, ממשיך המבוטח אל שלבים ג ו-ד – שהם בדיקת רופא מטעם המבטחת לשם קביעת שיעור הנכות; ותשלום פיצויים בהתאם (קיימת כמובן גם אפשרות הפוכה, כאשר המבטחת דוחה את תביעתו של המבוטח לאחר הפנייתו לרופא מטעמה – על אפשרות זו ארחיב להלן, בפסקאות 32-31). ואולם, כאשר המבטחת מחליטה שלא להפנות את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה ודוחה את תביעתו, רשאי הלה להשיג על החלטתה באמצעות הגשת תביעה מתאימה לבית המשפט.

ההליך המשפטי

  1. בשלב זה, עומדות בפני המבוטח שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה לאכיפת הפוליסה; והשנייה, הגשת תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין הפרת הפוליסה.

(א) תביעה לאכיפת הפוליסה

  1. כאמור לעיל, פוליסת הביטוח היא חוזה, המחייב את הצדדים לו, על כל תנאיו. משכך, המבוטח רשאי להגיש תביעה לאכיפת הפוליסה (כאמור בהוראת סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות)), במסגרתה יבקש כי בית המשפט יורה למבטחת למלא אחר תנאי הפוליסה ולקיים את הקבוע בנוהל התביעות, היינו, להפנותו לבדיקה על-ידי רופא מטעמה.
  1. על-מנת לבסס את זכאותו לסעד האכיפה, נדרש המבוטח לצרף לתביעתו את המסמכים הרפואיים שצורפו על-ידו לתביעה שהוגשה למבטחת (להלן: המסמכים הרפואיים), וזאת על מנת להוכיח את טענתו כי המבטחת אכן הפרה את תנאי הפוליסה (ראו: סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)). במילים אחרות, על המבוטח להוכיח כי הוא צירף לתביעתו מסמכים רפואיים המלמדים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות אשר נגרמה לו כתוצאה ממקרה הביטוח, וכי למרות זאת, סירבה המבטחת להפנותו לבדיקת רופא מטעמה.

           ודוקו: המבוטח אינו נדרש לצרף לתביעת האכיפה חוות דעת רפואית מטעמו (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 26682-11-16 פלוני נ' כלל חברה לביטוח [פורסם בנבו] (23.11.2017)), שכן הטענות העולות בתביעה זו הן חוזיות במהותן, ואינן מתייחסות באופן ישיר ל"עניין שברפואה" כאמור בתקנה 127 לתקסד"א.

  1. ככל שבית המשפט ישתכנע, על סמך המסמכים הרפואיים שצירף המבוטח לתביעתו, בצדקתו של המבוטח, אזי תתקבל התביעה ובית המשפט יורה על אכיפת הפוליסה, היינו, על הפניית המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מטעם המבטחת כאמור בנוהל התביעות. או אז, ישוב המבוטח אל המסלול הקבוע בנוהל, ויעבור לשלב ג, הוא שלב הבדיקה הרפואית על-ידי רופא מומחה מטעם המבטחת.
  1. ואולם, אם בית המשפט ידחה את תביעת האכיפה, לאחר שיגיע לכלל מסקנה כי אין במסמכים הרפואיים כדי להעיד על אפשרות ממשית לקיומה של הנכות הנטענת – אזי באפשרות המבוטח (ככל שהוא עומד על דעתו כי נגרמה לו נכות עקב מקרה הביטוח), להגיש לבית המשפט תביעה כספית נגד המבטחת לתשלום פיצויים על-פי הפוליסה, בשל הנכות הנטענת. לתביעה זו, במסגרתה יטען המבוטח טענות שברפואה (טענות לקיומה של נכות), יהא עליו לצרף חוות דעת רפואית לשם ביסוס טענותיו אלה, בהתאם להוראת תקנה 127 לתקסד"א.

(ב) תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת הפוליסה

  1. כאמור לעיל, האפשרות השנייה העומדת למבוטח כאשר המבטחת דוחה את תביעתו ומחליטה שלא להפנותו לבדיקת רופא מומחה מטעמה, היא הגשת תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין הפרת תנאי הפוליסה, מאחר ודרך המלך לבירור הזכאות לפיצויים סוכלה על ידי המבטחת (ראו: סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות)). בבסיס תביעה זו תעמוד טענת המבוטח כי נגרמה לו נכות כתוצאה ממקרה הביטוח, וכי הוא זכאי לפיצויים בגינה מכוח הפוליסה. טענה זו היא טענה שברפואה ועל כן, בשונה מתביעת האכיפה, המבוטח יידרש לצרף לתביעתו הכספית לה חוות דעת רפואית לשם ביסוסה כאמור בתקנה 127 לתקסד"א.
  1. ואולם, במקרה כזה, רשאי המבוטח להגיש לבית המשפט בקשה לפטור מהגשת חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שיירשמו", ולמינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט (ראו: תקנות 127 סיפא ו-130 לתקסד"א).

           אשר לאותם "טעמים מיוחדים" המצדיקים פטור מהגשת חוות דעת רפואית – נפסק לא אחת כי תובע המבקש שבית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנות 127 סיפא ו-130 לתקסד"א, נדרש להוכיח כי תביעתו אינה משוללת כל יסוד וכי קיימות נסיבות חריגות, שאין בידיו להתגבר עליהן, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לתביעתו. נסיבות חריגות כאמור, מתקיימות, למשל, עת סובל התובע מחסרון כיס, כאשר קיים קושי באיתור מומחה או מקום בו ישנו "קשר שתיקה" בין המומחים הרלוונטיים (ראו: רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון אייזנבך, [פורסם בנבו] פסקאות 11-8 (8.5.2012) והאסמכתאות שם; רע"א 7975/18 פלוני נ' המרכז הרפואי תל אביב, [פורסם בנבו] פסקאות 10-7 (9.12.2018); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 468 (מהדורה 12, 2015)). יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי המקרים המתוארים לעיל, אינם מהווים רשימה סגורה, וכי כל מקרה יבחן לגופו ובהתאם לנסיבותיו (ראו: יוסף שפירא ודוד נהיר "שיקולים במינוי מומחה מטעם  בית המשפט‏" רפואה ומשפט 38 28, 45 (2008); והשוו: רע"א 10251/02‏ אפרים כץ – חמים וטעים נ' דואני, פ"ד נז(1) 797, 798 (2003)).

  1. בענייננו, כאשר מתברר כי המסמכים הרפואיים שצירף המבוטח לתביעתו מעידים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות (וממילא מעידים על קיומו של יסוד לתביעת המבוטח כאמור לעיל בפסקה 29), ולאור כך, עולה כי המבטחת הפעילה את שיקול הדעת הנתון לה על-פי נוהל התביעות בחוסר תום-לב ובאופן בלתי סביר, כי אז, בנסיבות המתאימות, יהיה מקום לראות גם בהתנהגות זו של המבטחת "טעם מיוחד" המצדיק מתן פטור מהגשת חוות דעת, ומינוי מומחה מטעם בית המשפט כאמור בתקנות 127 סיפא ו-130(א) לתקסד"א. בהקשר זה, יש להדגיש את חובת תום הלב המוגברת אשר מוטלת על המבטחת בקיום הוראות הפוליסה, כמו גם את פערי הכוחות בין המבטחת לבין מבוטחיה, ואת העלויות הגבוהות הכרוכות בהמצאתה של חוות דעת רפואית (ראו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, 625-624 (2007); רע"א 3489/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פ"ד סו(1) 633, 657 (2013)).

תביעה לתשלום פיצויים לאחר הפניית המבוטח לבדיקת רופא מטעם המבטחת

  1. לבסוף, כאמור לעיל, לאחר שהמבוטח יופנה לבדיקת רופא מטעם המבטחת (בין אם מלכתחילה – בעקבות הגשת טופס התביעה למבטחת, ובין אם בעקבות קבלת תביעת המבוטח לאכיפת הפוליסה), וככל שלא תושג הסכמה בין המבוטח לבין המבטחת בנוגע לנכות שנגרמה למבוטח כתוצאה ממקרה הביטוח ולסכום הפיצויים הנגזר מכך, רשאי המבוטח להגיש לבית המשפט תביעה כספית נגד המבטחת, לתשלום פיצויים בהתאם לפוליסה.
  1. גם במסגרת תביעה זו, בדומה לתביעה שתוגש ככל שתידחה תביעה לאכיפה כמפורט לעיל (ראו בפסקה 27), יידרש המבוטח לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית כאמור בתקנה 127 לתקסד"א, לשם הוכחת טענותיו שברפואה, וזאת נוכח השגותיו על קביעתו של הרופא מטעם המבטחת. ואולם, במקרה כזה, משהפעילה המבטחת את שיקול דעתה בתום לב ובסבירות והפנתה את המבוטח לבדיקת רופא מטעמה, לא תהווה התנהגותה של המבטחת "טעם מיוחד" לפטור מצירוף חוות דעת מומחה (מובן שאין בכך כדי לשלול מתן פטור מטעמים אחרים – כל מקרה ונסיבותיו).

הערה לסיום

  1. בצד המעשי, יצוין כי דומה שדרך המלך להשיג על סירוב המבטחת להפנות את המבוטח לבדיקה על-ידי רופא מטעמה, היא הגשת תביעה לפיצויים על פי הפוליסה בצירוף חוות דעת רפואית, או בקשה לפטור מצירוף חוות דעת רפואית. זאת, בטענה שהמבטחת הפרה את הפוליסה בכך שלא הפנתה את המבוטח לבדיקת רופא מומחה מטעמה, למרות קיומם של מסמכים רפואיים המצביעים על אפשרות ממשית לקיומה של נכות.

           דרך זו עדיפה בעיני על פני הגשת תביעה לאכיפת הפוליסה, שכן יש להניח כי אם ימצא בית המשפט להיעתר לתביעת האכיפה לאור המסמכים הרפואיים העומדים ברף של אפשרות ממשית לקיומה של נכות, ממילא יראה בכך בית המשפט טעם מיוחד לפטור מהגשת חוות דעת. זאת ועוד, כמבואר לעיל (בפסקה 31), ככל שתביעת האכיפה תתקבל, והמבוטח יופנה לבדיקה על ידי רופא מטעם המבטחת אך יחלוק על מסקנתו של הרופא, הוא רשאי לחזור שוב לבית המשפט והפעם בתביעה לפיצויים בצירוף חוות דעת. בכך נמצאנו מרבים תביעות בגין אותו אירוע ביטוחי.

תרשים זרימה לסיכום

  1. לסיכום ולצורך הנוחות אביא להלן תרשים זרימה המסכם את כל האמור לעיל.

מן הכלל אל הפרט

35. בענייננו, לנוכח המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ביחס לשיעור הנכות שנותרה למבקש בתחום אא"ג, וסירוב המשיבה להפנותו לבדיקת רופא מטעמה בתחום הנפשי, בחר המבקש להגיש נגד המשיבה תביעה כספית לתשלום פיצויים. את טענותיו של המבקש בתחום אא"ג הוא תמך, ובצדק, בחוות דעת מומחה מטעמו, שכן תביעתו הוגשה לאחר שהוא נבדק על-ידי רופא מטעם המשיבה ותוך שהוא חלק על מסקנותיו (ראו לעיל בפסקאות 32-31). לעומת זאת, המבקש נמנע מלתמוך טענותיו בתחום הנפשי בחוות דעת מומחה מטעמו, ותחת זאת ביקש פטור מהגשת חוות דעת, ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. אדגיש כי על מנת שבקשתו של המבקש תתקבל, היה עליו להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" כאמור לעיל. בית משפט השלום אמנם קיבל את בקשת המבקש, אך הנימוקים התמציתיים שהיוו בסיס להחלטתו אינם מספקים, ואינם עומדים בדרישות הפסיקה. בית המשפט המחוזי אשר דן בערעור על החלטת בית משפט השלום, נדרש לשאלה האם התקיימו במקרה זה "טעמים מיוחדים", והטעים כי הימנעות המשיבה מהפניית המבקש לבדיקת רופא מטעמה, אף אם היוותה הפרה של תנאי הפוליסה, אינה מהווה "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה.

גישתי שונה, כמפורט בהרחבה לעיל, ואני סבורה כי ככל שיתברר שהמשיבה הפרה את תנאי הפוליסה בשל הפעלת שיקול הדעת הנתון לה בחוסר תום לב ובאופן בלתי סביר, הרי שניתן יהיה לראות בהתנהגותה משום "טעם מיוחד" בהקשר זה.

36. לפיכך, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, וכך גם תבוטל החלטת בית משפט השלום למינוי מומחה מטעמו בתחום הנפשי. הדיון בעניינו של המבקש יוחזר אל בית משפט השלום, אשר ישוב ויכריע בבקשות המבקש למתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית בתחום הנפשי ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה, וזאת בהתאם לאמות המידה אשר הותוו לעיל.

עוד אציע, כי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י' עמית:

אני מסכים.

מקובלת עלי ההבחנה שעשתה חברתי, השופטת י' וילנר, בין תביעה לאכיפת הפוליסה לבין תביעה לפיצויים על פי הפוליסה, וכן המבחן שהוצע על ידה ולפיו על המבוטח לצרף לתביעתו מסמכים רפואיים המלמדים על אפשרות ממשית (להבדיל מראשית ראיה) לקיומה של נכות שנגרמה לו כתוצאה ממקרה הביטוח.

ש ו פ ט

השופט ד' מינץ:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

ניתן היום, ‏ט"ז בטבת התשע"ט (‏24.12.2018).

שופט   שופט   שופטת



להמשך קריאהמהו ההליך הראוי לבחינתן של תביעות לתשלום פיצויים על-פי פוליסות לביטוח תאונות אישיות?

פסק דין בערעור על החלטת ועדה לערררים של הביטוח הלאומי (נפגעי עבודה).

פסק דין בערעור על החלטת ועדה לערררים של הביטוח הלאומי (נפגעי עבודה).

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 52481-12-17

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו ב"ל 52481-12-17

12 אוקטובר 2018

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

המערער
אברהם קריספין, ת.ז XXXXX275
ע"י ב"כ עו"ד ענבל אברהמי דרוקר

המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אלי מושונוב

פסק דין

לפני ערעור על החלטת ועדה לעררים (נפגעי עבודה) מיום 15.10.2017 (להלן – הועדה) אשר קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 50% מיום 23.2.2017 ועד ליום 31.8.2017 ונכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.9.2017 ועד ליום 31.12.2017.
רקע עובדתי
המערער יליד 1952, נהג מונית במקצועו, נפגע ביום 23.11.2016 בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה, בגינה נגרם לו שבר בקרסול ימין.
המערער נותח ברגלו ביום 9.2.2017 ו ביום 1.3.2017 עבר ניתוח להוצאת ברגים. המערער הוזמן לניתוח נוסף ליום 11.7.2018, מועד המאוחר למועד התכנסות הוועדה מושא ערעור זה.
המערער לא עבד מאז התאונה והמציא לוועדה תעודות אי כושר לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31.12.2017.
ביום 15.10.2017 התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המערער ובפרוטוקול צוין כדלקמן:
"תלונות התובע: אחרי הליכה של 10-15 דקות כאבים בקרסול ימים כאבים באזור הפלטינה ושריפה בהיבט הפנימי של הקרסול.
כאבים בשורש כף יד שמאל. היה לי כאבים לפני התאונה אבל בזמן הנפילה בלמתי עם יד שמאל.
בעת הניתוח קיבלתי אפידורל בתקופה הזו היו לי כאבי גב תחתון.
דברי ב"כ הנפגע: נהג מונית יליד 1952. נהג מונית כ- 25 שנה נפגע ברגל ובגב. הנכות הזמנית צריכה להיות בגובה 100%. נפגע בכף יד שמאל יד ימין דומיננטית קיבל אישורי אי כושר עד סוף דצמבר.
עבר בדיקת EMG מציגה לוועדה הוצגו גם צילומים CT.
מבקשת להבהיר שהערעור מחייב המציאות היות והיגיון מלמד שנהג מונית עם שבר פריקה ברגל ימין לאחר ניתוח כל כך מסובך שהשבר בעצמו לא החלים עם בעיות עצביות
לא יכול לנהוג מלבד אין יכולת תפקוד הרגל צריך להכניס מזוודות ולכן לא יכול לתפקד כנהג מונית.
התייחסות לממצאי בדיקות וצילומים: בצילום מתארים 3.8.17 מצב לאחר שבתלת פטישוני קיבוע ע"י לוחית וברגים עם בורג ____.
קיים שבר תלישה של הפטישון האחורי שורש כף יד שמאל עדות לטנטו מלישה (avn של עצם הירח).
ממצאים בבדיקת הוועדה: בדיקה נוירולוגית אין תנוחה פרטית בגפיים תחתונות, אין פסיקולציה, אין שינויים טרופיים, כוח גס פרוקסימלי שמור וכח גס דיסטלי בכף רגל ימין קשה להעריך עקב כאבים ותנועות כף רגל משמאל אין חולשה, החזרים גידים הופקו פרט לאכילס מימין יתר הבדיקה במפ כולל היעדר הפרעה בתחושה.
הליכה בצליעה כשנמנע מלדרוך על רגל ימין.
בבדיקה היקף קרסול ימין גדול ב- 1.3 סמ לעומת שמאל. צלקת ניתוחית באורך 14 סמ מעל עצם פיבולה ו- 4 סמ מעל הפטישון הפנימי טווחי תנועה פעילים כיפוף גבי 0 מימין 20 משמאל סטייה פנימית 50 מימין 20 משמאל.
סטיה חיצונית 0 מימין 10 משמאל כיפוף כפי 10% מימין 30% משמאל יציבות שמורה בכל המישורים בכיפוף ברכיים ל-90 כפוף גבי מימין 20 שמאל 45 כפות רגלים ____ סימטריות דו"צ עמידת בהונות מלאה משמאל חלשה מימין. עמידה עקבים lec מימין הליכה בגלילת רגל מלאה בקצב לא אחיד עם היעדר גמישות בתנועות הקרסול.
אבחנות: מצב לאחר שבר תלת פטישוני שחזור פתוח וקיבוע.
סיכום ומסקנות: הממצא ב- emg תואם למיקום הפגיעה.
23.2.17 עד 31.8.17 50%
מ 1.9.17 ועד 31.12.17 30%
החלטה זו היא מושא הערעור שלפניי.
טענות הצדדים בתמצית
המערער טוען כי נפלו מספר טעויות משפטיות בהחלטת הוועדה. ראשית, הוועדה טעתה בתשתית העובדתית עת לא התייחסה לכל תלונותיו ומגבלותיו של המערער לרבות תוצאות בדיקת US של קרסול ימין. שנית, הוועדה לא נימקה את החלטתה כלל ובוודאי שלא בהתאם לחובתה כמפורט בפסיקה. עוד נטען כי הוועדה לא נתנה דעתה לחוות דעתו של פרופ' נרובאי מינואר 2018. שלישית, הוועדה לא התאימה פריט ליקוי מתאים לפגיעה של המערער. רביעית, הוועדה נמנעה מלדון בטענותיו של המערער באשר למועד תחולת הנכות הזמנית ושיעורה ואף לא דנה בתקנה 15 כלל על אף שהמערער לא שב לעבודתו מאז הפגיעה. המערער ביקש כי בית הד ין ייקבע את נכותו של המערער ולחלופין יושב עניינו לוועדה בהרכב אחר, לנוכח טעויותיה של ועדה זו.
המשיב סבור כי הוועדה נימקה החלטתה היטב, ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה ועל כן אין להתערב בהחלטתה. ראשית, באשר לטענה בדבר התשתית העובדתית מדובר בטענה שאינה ברורה. הוועדה התייחסה למידע הרפואי המהותי לרבות לצילום מיום 3.8.2017. שנית, חובת ההנמקה מופחתת בקביעת נכות זמנית. הוועדה ערכה בדיקה קלינית מקיפה המהווה את הנמקתה למסקנתה ודי בכך. שלישית, חוות דעתו של פרופ' נרובאי מאוחרת למועד התכנסות הוועדה. רביעית, יש אבחנה בין דרגת אי כושר לבין דרגת הנכות הרפואית אשר נקבעת לפי מבחנים בספר הליקויים. אובדן כושר עבודה כנהג מונית אינו מבטיח נכות זמנית בשיעור 100% שכן זו נקבעת על פי המבחנים האמורים . לצורך קבלת אי כושר כתוצאה מנכות רפואית זמנית פתוחה למערער הדרך להגיש תביעה לפי תקנה 18א כנכה נזקק כפי שגם עשה בפועל.
בישיבת ההערכה המוקדמת חזר בו המערער מהטענה בדבר אי התייחסות לחוות דעתו של פרופ' נרובאי, בהיותה מאוחרת למועד התכנסות הוועדה .
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כמפורט להלן.
בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות, כאשר במסגרת סמכותזו יש לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב "ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המל"ל פד"ע לז 213).
אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה, אשר חיונית הן לצורך הבנת המבוטח את הנפסק בעניינו והן על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). נקבע כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).
עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית מקיפה ונתנה דעתה לצילום מיום 3.8.2017 וכן לתוצאות בדיקת ה-EMG שהציג לוועדה – המסמכים שראתה בהם מסמכים מהותיים שמשקפים את מצבו הרפואי העדכני.
אכן צודק המשיב כי כאשר ניתנת למערער נכות זמנית והוא אינו מסוגל לעבודתו, עליו להגיש תביעה במסלול נכה נזקק בהתאם לתקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז -1956 שם נקבע כי נכה נזקק הוא : "מי שנקבעה לו נכות לזמן מוגבל, או נכות שדרגתה זמנית והרשות קבעה לבקשת המוסד, או על פי בקשתו, או מיזמתה היא כי אין לנכה סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה בעבודה, ואין לו הכנסה מהתעסקות." כפי שהוברר בישיבת ההערכה המוקדמת, המערער פנה במסלול זה ותביעתו התקבלה לחלק מהתקופה ובאשר לחלק שנדחה הוא התעתד לפנות לגורם הרלוונטי במשיב לצורך ערר. כאשר הוועדה הרפואית בוחנת את מצבו של המערער עליה להתאים לו נכות רפואית בהתאם למבחנים שנקבעו בפריטי הליקוי, כמפורט בתוספת לתקנות. העובדה שהמערער אינו עובד , מקבלת פתרון כאמור בהליך 'נכה נזקק' ועל כן הוועדה פעלה כדין בכל הנוגע לקביעת דרגת נכות המתאימה מבחינתה למצבו הרפואי.
קביעת שיעור הנכות והתאמת סעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות המצויות בסמכותה הבלעדית של הוועדה הרפואית ולבית הדין אין סמכות להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.2006).
כן נקבע בסעיף 119 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 באשר לנכות בלתי יציבה כי הוועדה אינה כבולה למבחנים שנקבעו בכל הנוגע לאחוזי נכות יציבה כל עוד אינה פוסקת מעבר ל-100% נכות. משמע כי לוועדה קיימת גמישות מסוימת בהתאמת הנכות בשל היות הנכות בלתי סופית.
נפסק כי ועדה הדנה בנכות זמנית רשאית לשקול "שיקולים מקלים מאלה שנשקלים על ידה במסגרת הדיון בנכות צמיתה, בשל היותו של ההליך בשלביו המקדמיים" (בר"ע (ארצי) 28403-12-12 המוסד לביטוח לאומי – רותם מלחי , ניתן ביום 11.8.2013). אין בקביעה זו כדי להפוך את ההחלטות בנושא נכות זמנית לחסינות מפני ביקורת שיפוטית, כך שהחלטה בלתי תקינה תעמוד ותחייב משך כל תקופת הזמניות (ראו: דב"ע (ארצי) נא/23-01 אדם כשדי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג(1) 381 (1991) ). יחד עם זאת, יש מקום לריכוך הביקורת השיפוטית על החלטות מסוג זה, באשר לטענות הנוגעות לפגמים בהנמקה.
עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי למעט בדיקה קלינית מקיפה והתייחסות לממצאי צילום ובדיקת EMG, אין כל הנמקה נוספת בעיקר על רקע תלונותיו של המערער וכל לאור המפורט במסמכים הרפואיים שלו. ידוע כי בסמוך לאחר ניתוח ניתנת נכות גבוהה יותר וככל שחולף הזמן שיעור הנכות פוחת. יחד עם זאת הוועדה לא הסבירה מדוע קבעה נכות בשיעור 50% דווקא ומדוע ביום 1.9.2017 נקבעה נכות מופחתת בשיעור 30%. עיון במסמכים הרפואיים של המערער הקודמים למועד התכנסות הוועדה מעידים כי ביום 21.9.2017 נבדק על ידי אורתופד, דר' ליברזון שקבע כי הקרסול נפוח עם צבע שונה וקיים דלדול שרירים מימין והגבלה ניכרת בתנועות ע"ש מותני. לאחר מכן ביום 1.10.2017 נבדק המערער על ידי דר' בן דוד, אורתופד שקבע, בין היתר כי לאחר לידוקאין טסט שיצא חיובי חלק משמעותי מאוד מהכאבים חלף. מנגד נשקל ניתוח נוסף. לאור מסמכים אלה עוד פחות ברורה קביעת הוועדה כי יש להפחית את הנכות הזמנית ביום 1.9.2017 דווקא. בהיעדר הנמקה המאפשרת לעקוב אחר הלך מחשבתה ולקשור בין ממצאי בדיקתה הקלינית לבין מסקנתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין זאת, אין מנוס מהשבת עניינו של המערער לצורך השלמת ההנמקה כנדרש.
המערער ביקש כי בית הדין יקבע את נכותו ואולם ככלל, בית הדין אינו קובע נכות בדרך כלל ואף אין לו את הכלים לעשות כן. לא מדובר במקרה המצדיק סטייה מהלכה זו.
בסעיף 31 לערעור ביקש המערער כי הרכב הוועדה יוחלף. מנגד, בדיון ההערכה המוקדמת הבהירה ב"כ כי הוא אינו עומד על טענה זו (עמ' 2, ש' 28). יתרה מכך, הוועדה התכנסה בעניינו של המערער פעם אחת בלבד וביצעה בדיקה קלינית מקיפה. בנסיבות אלו, נכון יהיה להשיב את עניינו של המערער אליה כדי שתשלים הנמקתה.
יובהר כי בכל הנוגע למסמכים מאוחרים למועד התכנסות הוועדה, היינו 15.10.2017, הרי שמקומם בהליך נפרד ולא בהליך זה.
סוף דבר – הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (נפגעי עבודה) אשר תבחן את החלטתה ותנמק אותה באופן שניתן יהיה להתחקות אחר הלך מחשבתה הן לעניין גובה הנכות הזמנית והן לעניין מועד תחולתה וסיומה.
החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
המערער וב"כ יוזמנו לוועדה ויוכלו לטעון בפניה באשר לעילת התכנסותה.
משהתקבל הערעור בחלקו, יישא המשיב הוצאות המערער בסך 2,500 ₪.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ט, (12 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

להמשך קריאהפסק דין בערעור על החלטת ועדה לערררים של הביטוח הלאומי (נפגעי עבודה).
Read more about the article למי שייך המחסן בבית המשותף?
Notary Public in his office signing a contract

למי שייך המחסן בבית המשותף?

למי שייך המחסן בבית המשותף?

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 22909-11-14

לפני :
כבוד ה שופט יהושע גייפמן

התובעים

  1. נעמה יעל
  2. נעמה דוד
  3. אוחנה קורקוס ג'נט
  4. ברדה אבנר

5.קובלנץ צבי
6. דבורה גאניט
7. דבורה אמנון
8. וייס אלכסנדר
9. וייס דפנה
10. מימון בנימין
11. מימון רינה

ע"י ב"כ עו"ד ענבל אברהמי דרוקר

נגד

הנתבעים

1.יעקוביאן שוקרולה
2.יעקוביאן בהנוש
ע"י ב"כ עו"ד שחר חסאן
3. סמדר ניסנוב
4. פסח ניסנוב

פסק דין

  1. התובעים הינם בעלי 7 דירות בבית משותף, שבו 18 דירות, ברח' סוקולוב 105 הרצליה הידוע כגוש 6537 חלקה 252.

הנתבעים 1-2 [להלן : "יעקוביאן"] הינם בעלי דירה נוספת בבית המשותף. הנתבע 4 הינו הקבלן שבנה את הבית המשותף [ להלן : " הקבלן"] , והנתבעת 3 הינה בתו של הקבלן [ להלן : " סמדר"].

הדירה הידועה כגוש 6537 חלקה 252 תת חלקה 15 [ להלן: " הדירה"] הועברה ע"י הקבלן לבעלות בתו סמדר, ולדירה הוצמד מחסן ששטחו 61.65 מ"ר [להלן : " המחסן"].

ב-7.7.93, בטרם רישום הבניין כבית משותף בפנקס בתים משותפים, מכרה סמדר את זכויותיה בדירה ליעקוביאן. בהסכם המכר נקבע : " … המחסן טרם נתקבל בגינו רישיון בניה כדין… המחסן לא יועבר לחזקתו של הקונה אלא יוותר בחזקת המוכר בחכירה למוכר [ לסמדר – י.ג.] לתקופה של 999 שנים … מחיר הדירה … כולל בחובו החכרת המחסן למוכר לתקופה של 999 שנים, וחכירה זו תירשם לזכות המוכר בלשכת רישום המקרקעין …".

ב-10.9.02 נרשמה הדירה בפנקס בתים משותפים, והמחסן ששטחו 61.65 מ"ר הוצמד במרשם המקרקעין לדירה. זכות החכירה במחסן ל-999 שנים טרם נרשמה. התביעה הוגשה ב-11.11.14, והועברה לדיון בפני בספט' 15'.

  1. עיקר עתירת התובעים בתביעה היא : לאכוף את ה הסכמות בהסכם המכר מ-93' שנחתם בין יעקוביאן לבין סמדר, לפיו יירשמו הזכויות במחסן בחכירה לטובת סמדר ל-999 שנים , ובהסכם הנוסף בין התובעים לבין הקבלן ובתו סמדר לפיו יירשמו זכויות החכירה הנ"ל לטובת בעלי הדירות בבניין או כרכוש משותף בבית המשותף .

התובעים הגישו הודעה על הסכם עם הקבלן ועם בתו סמדר . עפ"י ההסכם שנחתם : " הצדדים מסכימים כי ככל שיהיה צורך לבצע קודם את רישום המחסן בחכירה לטובת הנתבעת 3 [ סמדר – י.ג.] הם מאשרים הסכמתם כי ביהמ"ש…ייתן לכך צו…" [סעיף 3 להסכמה ]; " הנתבעת 3 מאשרת כי הרישום של המחסן בחכירה לטובת הנתבעת 3 ל-999 שנים לא בוצע בין היתר בשל טעות" [ סעיף 5 להסכמה]; " יקבלו הדיירים את המחסן לשימושם … כך שהחכירה תרשם כרכוש משותף" [סעיף 7 להסכמה ].

בנק הפועלים, שלטובתו רשומה משכנתא על הדירה, הודיע שמשאיר את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש, ואין לו עניין בהליך.

המחלוקת נותרה בין התובעים לבין יעקוביאן לעניין הזכויות במחסן . יצוין שגם אם יבוצע צו ההריסה, עדיין תיוותר מחלוקת בעניין הזכויות בשטח הקרקע עליו נבנה המחסן.

טענת יעקוביאן היא שלסמדר ולבעלי הדירות בבניין א ין זכויות במחסן, ובסמוך לאחר חתימת הסכם המכר מ-93' ויתרה סמדר על הזכויות במחסן.

  1. להשלמת התמונה, נביא עובדות נוספות בעניין המחסן:

עפ"י עדות האדריכלית סיגל דיאמנט מעיריית הרצליה : " כל השטח של המחסן … מורכב … מ-3 דברים … מחסן משותף בהיתר המקורי… מלובי. הלובי הזה שבמקור היה יותר רחב וצומצם לטובת אותו מחסן, וסגירת קומת עמודים מפולשת" [ עמ' 92 שורות 5-11]; " ש. חלק מהמחסן היה לו היתר? ת. כן … ש. נבנתה תוספת שלגביה לא היה לו היתר בניה ? ת. נכון. ש. התוספת נבנתה על החלק של הלובי? ת. חלק הלובי … ומתחת היתה קומה מפולשת " [עמ' 92 שורות 22-32].

הקבלן העיד בחקירתו : " היה לי צו הריסה… המחסן בלי רישיון "[ עמ' 42 שורות 20-22]; " בהיתר בעירייה היה כתוב מחסן לדיירים … אבל אני השתמשתי בו, אולי ביום מן הימים אני אוציא רישיון … ש. ואז אתה הבאת טרקטור, אחרי שהעירייה הוציאה לך צו [צו הריסה – י.ג.] , והרסת את המחסן ? ת. אמת " [ עמ' 43 שורות 14-30]; " הם [ הדיירים בבניין – י.ג.] הלכו ובנו להם מחסן " [ עמ' 52 שורה 15].

בנימין מימון, אחד מבעלי הדירות בבניין, העיד בחקירתו: " הוא [ הקבלן – י.ג.] לקח את כל הלובי והכניס אותו למחסן " [ עמ' 58 שורה 10]; " ש. … אמרו לו [לקבלן – י.ג.] להרוס את המחסן?… הביא טרקטור הרס את המחסן? ת. כן … ש. לקחת [ בנימין מימון – י.ג.] את הדיירים של הבניין … לקחת כסף והלכת ובנית עוד פעם את הקירות [ של המחסן – י.ג.] ? ת. נכון " [עמ' 58 שורות 10-27].

לאחר הגשת כתב אישום נגד הקבלן, הריסת המחסן ע"י הקבלן, ובנייתו מחדש ע"י דיירי הבית המשותף, הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה כתב אישום כנגד יעקוביאן, בעל הדירה הרשום אליה הוצמד המחסן. ב-5.6.13 הורשע יעקוביאן בהסדר טיעון, ניתן צו המורה לו להרוס את קירות המחסן והוטל עליו קנס בגובה 5,000 ₪. נרשמה הערה על קיום צו ההריסה במרשם המקרקעין, אולם צו ההריסה לא בוצע . הוגש כתב אישום נוסף נגד יעקוביאן בגין אי ביצוע צו שיפוטי, וההליך טרם הסתיים.

בהליך הפלילי טענו יעקוביאן " שאינם יודעים למי שייך המחסן, ושאינו שלהם, והם מוכנים שייהרס" [ראו פרוטוקול מ-21.12.09 בתיק עמ"ק 1260/08, עמ' 1 לפרוטוקול – נספח ג' לתיק המוצגים של התובעים].

  1. לא הונחה תשתית עובדתית המאפשרת קביעה, שהמחסן היה רכוש משותף של דיירי הבית המשותף עובר למכירת הדירות בבניין. עפ"י הסכם המכר שנחתם בין סמדר לבין יעקוביאן ב-93', המחסן הוצמד לדירה בתת חלקה 15 ונקבע שהוא יוחכר ל-999 שנים לסמדר . בהסכם המכר גם הוצהר שמחיר הדירה משקף את העובדה שהמחסן הוחכר ל-999 שנים, והחכירה תירשם לטובת סמדר במרשם המקרקעין בעת רישום הבית המשותף. הסכמה זו מחייבת את הצדדים. בהסכם מ-93' אין הוראה המגבילה את העברת החכירה לצד שלישי. עפ"י ההסכם בין ה תובעים לבין הקבלן וסמדר יש לרשום לטובת בעלי הדירות בבית המשותף זכות חכירה במחסן ל-999 שנה, ובכך יוגשם ייעוד המחסן בהיתר הבניה – לשמש את דיירי הבית המשותף. הטעמים לקביעה זו הינם כדלקמן :

ראשית, לא הובאו ראיות המאפשרות קביעה שהמחסן היה רכוש משותף של דיירי הבניין עובר למכירת הדירות ע"י הקבלן .
ב"כ התובעים הצהירה בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 5-7 : " אני אצרף את הסכמי המכר [עם הקבלן – י.ג.] לכתב התביעה המתוקן , אם אני תובעת שהמחסן רכוש משותף מכוח הסכמי המכר של הרוכשים המקוריים ". לכתב התביעה המתוקן לא צורפו הסכמי המכר המקוריים .

הסכמי המכר המקוריים בעניין הדירות בבניין שנרכשו מהקבלן מצויים בידי התובעים, שבחרו לא להציגם בפני ביהמ"ש. יעקוביאן אינם רוכשים מקוריים אלא רכשו את הדירה כרוכשים שניים מבתו של הקבלן, ואין בידם עותק מחוזה המ כר המקורי.

הימנעות התובעים מהצגת הסכמי המכר המקוריים עם הקבלן פועלת כנגד התובעים, ולא מאפשרת קביעה שהמחסן ה יה רכוש משותף של הדיירים עובר למכירת הדירות ע"י הקבלן, וזאת גם אם היינו קובעים שניתן לסווג את השטחים כרכוש משותף [לעניין הבדיקה הדו- שלבית ראו ע"א 7260/12 עמליה פרנק כהן נכסים והשקעות בע"מ נ' חב' וזוב נכסים בע"מ דינים עליון 2016 (182) 562].

הליכי תכנון ובניה לא נועדו לקבוע זכויות קנייניות במקרקעין. גם אם בהיתר הבניה יועד חלק משטח המחסן כיום לשמש כמחסן לכלל הדיירים [ראה מוצג ת/1] – אין די באמור כדי ללמד שהזכויות הקנייניות במחסן הם רכוש משותף של הדיירים. הוא הדין לעניין הרחבת המחסן ובנייתו על שטח נוסף ללא היתר בניה. לא הובאו ראיות המוכיחות שהשטח הנוסף היה בבעלות דיירי הבניין.

ב-10.9.02 המחסן נרשם בפנקס בתים משותפים כשטח שהוצמד לדירה בתת חלקה 15 ולא כרכוש משותף של הדיירים.

הקבלן פסח ניסנוב העיד בחקירתו : " ש. אבל זה שלכם [ המחסן – י.ג.]? לא של הדיירים .ת. לא של הדיירים , אבל אחרי שהרסו … אני מרים ידיים … אני לא רוצה מחסן … ש. אתה עשית איזושהי עסקה [ עובר למכירת הדירות – י.ג.] עם הדיירים שנתת להם את המחסן? ת. לא עשיתי שום עסקה " [ עמ' 50 שורות 16 -22]; "בהיתר בעירייה היה כתוב מחסן לדיירים … אבל אני השתמשתי בו, אולי ביום מן הימים אני אוציא רישיון " [ עמ' 43 שורות 14-16]. עדותו של הקבלן גם היא אינה תומכת בטענת דיירי הבניין , שהמחסן היה רכוש משותף עובר למכירת הדירות.

לאחר הגשת התביעה נחתם הסכם פשרה בין התובעים לבין הקבלן וסמדר , על פיו הוסכם בסעיפים 3 ו-7 : " ככל שיהיה צורך לבצע קודם את רישום המחסן בחכירה לטובת הנתבעת 3 [סמדר – י.ג.] הם מאשרים את הסכמתם … הצדדים מסכימים כי… יקבלו הדיירים את המחסן לשימושם … כך שהחכירה תירשם כרכוש משותף ".

שנית, הדירה בתת חלקה 15 הועברה ע"י הקבלן לבעלות בתו סמדר, והמחסן הוצמד לדירה. בהסכם שנערך ב-7.7.93 בין המוכרת סמדר לבין הקונים יעקוביאן, לפני רישום הבניין בפנקס בתים משותפים, נאמר במפורש במבוא להסכם : " לדירה צמודה חנייה מקורה ומחסן, ובגין המחסן טרם נתקבל… רישיון בניה כדין … מוסכם על הצדדים כי המחסן לא יועבר לחזקתו של הקונה אלא יוותר בחזקת המוכר בחכירה למוכר לתקופה של 999 שנה … מחיר הדירה … כולל בחובו החכרת המחסן למוכר לתקופה של 999 שנה, וחכירה זאת תירשם כזכות המוכר בלשכת רישום המקרקעין… ".

עו"ד לאונרדו קיבריק, שייצג את סמדר בהסכם מ-93', העיד לעניין המחסן :
" מעולם לא נמכר [מלוא הזכויות במחסן – י.ג.] למשפחת שוקורולה [יעקוביאן – י.ג.] " [ עמ' 26 שורה 26].

סמדר העידה לעניין זה : "ש. את המחסן [מלוא הזכויות במחסן – י.ג.] לא מכרת להם באותו הסכם? ת. לא מכרתי בכלל" [ עמ' 26 שורות 8-9]; " כתוב במפורש בחוזה שהמחסן הוא בחכירה ל-999 שנה לטובתי " [ עמ' 26 שורה 11].
הקבלן פסח ניסנוב העיד בעמ' 46 שורות 1-2 : " אני הייתי נוכח [ בחתימת החוזה – י.ג.] ואני אז אמרתי להם את זה במפורש שהמחסן [ מלוא הזכויות – י.ג.] לא יכלל במכירה".

בהסכם הוצהר מפורשות, שלמרות מכירת הדירה, המחסן יוותר בחזקת המוכרת סמדר, ויירשם בחכירה ל-999 שנה ע"ש המוכרת סמדר. עוד הוסף במבוא להסכם, שמחיר הדירה נקבע בהתחשב בכך שהמחסן מוחכר למוכרת למשך 999 שנה. החוזה בעניין זה נוסח באופן ברור וחד משמעי, ואין בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית המאפשרת קביעה שהחכרת המחסן ל-999 שנה לסמדר היתה פיקטיבית.

העסקה דווחה לשלטונות מס שבח, ותוארה כפי שפורט בהסכם. עו"ד לאונרדו קיבריק העיד בעמ' 51 שורות 14-16:" ש. דיווחת לשלטונות המס על העסקה? ת. אמת ש. אמרת המחסן הוא לא חלק מהעסקה? ת. אמת ".

אם במחסן לא היו זכויות חכירה לסמדר ומלוא הזכויות של יעקוביאן , מצופה היה שיעקוביאן לא יאפשרו לדיירים לבנותו מחדש, לא ישתתפו יחד עם דיירי הבניין במימון הבנייה ולא יאפשרו לדיירים לעשות בו שימוש משותף. בהנוש יעקוביאן, שרכשה עם בעלה את הזכויות בדירה, העידה לעניין זה : " ש. אחרי שהרסו את זה [הריסת המחסן ע"י הקבלן – י.ג.] הדיירים בנו את הקירות ? ת. נכון" [עמ' 100 שורות 13-18]; "ש. את ובעלך שילמתם 500 ₪ [השתתפתם עם כל אחד מהדיירים במימון העלות -י.ג.] כדי לבנות את הקירות של המחסן… לאחר שהמחסן נהרס ?ת. כן " [ עמ' 103 שורות 17-20].

שלישית, הקונים יעקוביאן ניסו לטעון בעדותם, שהסתמכו במועד הקנייה ב-93' על ההצמדה של המחסן לדירה שהיתה רשומה בטאבו. יעקוביאן שוקרולה העיד בחקירתו: " כשרוצים לקנות דירה .. אז נסח טאבו יש לו לערך… אני יודע כמה מטר, ואיזה מקום. אז אין ערך לנסח הטאבו ? …" [עמ' 58 שורות 6-7]; " אני יודע שאני קונה משהו , קודם כל יש נסח [ נסח טאבו – י.ג.] " [ עמ' 61 שורה 5].

טענה זו משוללת יסוד, באשר במועד חתימת ההסכם ב-93' הדירה לא היתה רשומה בפנקס בתים משותפים, ובחוזה המכר נאמר מפורשות שהמחסן יוחכר ל-999 שנים לסמדר. בעמ' 98 הצהיר ב"כ הנתבעים 1-2 לאחר עריכת בדיקה: " המחסן לא היה רשום במרשם המקרקעין נכון ליום עריכת ההסכם ".

במהלך חקירתו העלה מר יעקוביאן שוקרולה גרסה, שלא בא זכרה בכתבי הטענות ובתצהירי העדות הראשית, על פיה הקדים את התשלום האחרון בעסקת המכר מ-93' , והקבלן הסכים לאחר חתימת ההסכם להעביר לבעלותו את המחסן תוך ויתור על החכרת המחסן ל-999 שנים לבתו סמדר. מר יעקוביאן העיד : " אדון ניסנוב … לפני התשלום האחרון … בא עם עו"ד … הוא מתחנן אלי תן לי את הכסף קודם . יש לי בעיה במע"מ … הוא התחנן אלי שאני אקדים לו את התשלום … הוא אמר לי באותה הזדמנות שיש מחסן וזה שלך" [עמ' 61 שורה 11 עד עמ' 62 שורה 6]. גרסה מאוחרת זו , שהועלתה לראשונה במהלך העדות ולא נטענה בכתבי הטענות ובתצהירי העדות הראשית – אינה מהימנה על ביהמ"ש.

בסעיף 14[ב] להסכם המכר מ-93' נקבע : " כל שינוי של חוזה זה וכל תוספת לו חייבים להיעשות בכתב ובחתימת הצדדים". לא הוצג מסמך בכתב שהתניות בהסכם המכר מ-93' לעניין המחסן שונו לאחר חתימת ההסכם , והמוכרת סמדר ויתרה לאחר חתימת החוזה על חכירת המחסן ל-999 שנים.

התגלו גם סתירות בעדויות בני הזוג יעקוביאן שרכשו את הזכויות בדירה . האישה בהנוש יעקוביאן העידה בעמ' 106 שורות 21-32, שנכחה במועד שהקבלן ויתר על המחסן כנגד הקדמת התשלום האחרון, ואילו בעלה שוקורולה יעקוביאן העיד בעמ' 62 שורות 1-3:" ש. גם אשתך היתה? ת. לא".

עו"ד לאונרדו קיבריק, שייצג את סמדר בהסכם המכר מ-93', העיד : " לפי מה שאני יודע הדירה הזו לא נמכרה ע"י סמדר בגלל לחצים כלכליים " [ עמ' 49 שורה 24]; " ש. יכול להיות שמר פסח ניסנוב [הקבלן – י.ג.] … אחרי העסקה ב-93 ' ויתר על המחסן לטובת שוקורולה [יעקוביאן – י.ג.] ? ת. לא. לא שאני יודע … " [ עמ' 50 שורות 10-12].

הקבלן פסח ניסנוב העיד לעניין זה : " אני הייתי נוכח [ בחתימת ההסכם – י.ג.] … אמרתי להם [ ליעקוביאן – י.ג.] את זה במפורש שהמחסן לא יכלל במכירה " [ עמ' 46 שורות 1-2]; " ש. מר שוקורולה הקדים לך תשלומים? ת. לא " [ עמ' 48 שורות 23-24].

רביעית, לאחר עריכת העסקה ב-93', הקבלן המשיך במשך שנים לעשות שימוש במחסן שהוחכר לבתו ל-999 שנים . רק לאחר שהוגש כתב אישום כנגד הקבלן, המחסן נהרס על ידו. השימוש שעשה הקבלן במחסן במשך שנים לאחר חתימת ההסכם מ-93' , ללא התנגדות מצד יעקוביאן, תומך בטענה שהמחסן ה וחכר לבתו של הקבלן.

הקבלן פסח ניסנוב העיד בחקירתו: " החזקתי את המחסן שנים. שימש אותי לדברים שלי המחסן " [עמ' 43 שורות 2-3 ]; "ש. ואז הבאת טרקטור, אחרי שהעירייה הוציאה לך צו הריסה והרסת את המחסן? ת. אמת " [עמ' 43 שורות 29-30]; " הם [ הדיירים בבניין – י.ג.] הלכו ובנו להם מחסן [ לאחר שהוצא צו הריסה והקבלן הרס את המחסן – י.ג.]"[ עמ' 52 שורה 15].

סמדר העידה בחקירתה : " ש. המחסן נהרס בינואר 06'. הדירה נמכרה למר שוקורולה[ יעקוביאן – י.ג.] בנוב' 93'. עד לינואר 06' היה מחסן ? ת. היה מחסן בשימושי " [עמ' 28 שורות 9-11].

בנימין מימון הצהיר בסעיף 5 לתצהירו, שלא נסתר : " משפחת יעקוביאן השתתפו יחד עם כל הדיירים שווה בשווה בהוצאת הקמת קירות המחסן שהיה בשימוש הנציגות והדיירים. הם לא אמרו דבר, ולא חלקו על זכותינו להשתמש בו".

בהנוש יעקוביאן, אשתו של שוקורולה יעקוביאן, שרכשה יחד עם בעלה את הדירה בתת חלקה 15, הודתה בחקירתה : " ש. לאורך השנים הרי הדיירים השתמשו במחסן הזה. בהתחלה ניסנוב [ השתמש במחסן הקבלן ניסנוב- י.ג.] … נכון ? ת. כן .ש. אחרי שהרסו את זה [הריסה ע"י הקבלן – י.ג.] הדיירים בנו את הקירות , נכון ? ת. נכון " [ עמ' 100 שורות 13-18]; "ש. את בעצמך לא עשית שימוש במחסן הזה מעולם …ת. לא" [עמ' 102 שורות 18-19]; "ש. את ובעלך שילמתם 500 ₪ [ השתתפתם עם כל אחד מהדיירים במימון העלות – י.ג.] כדי לבנות את הקירות של המחסן … לאחר שהמחסן נהרס? ת. כן " [ עמ' 103 שורות 17-20].

בנימין מימון העיד בחקירתו: " ש. הוציא גזר דין כנגד הקבלן להרוס את המחסן … הקבלן עלה עם טרקטור על המחסן [ הרס את המחסן – י.ג.] אתה באת אחר כך ובנית את המחסן? ת. כן " [ עמ' 69 שורות 17-19]; " ש. אתה בא ומחליט לבנות את המחסן מחדש, אחרי שהקבלן הורס .ת. זה במסגרת כל הדיירים .ש. בהסכמת כל הד יירים ? ת. בטח " [ עמ' 69 שורות 23-28].

בנסיבות אלה לא עומדת ליעקוביאן טענת שיהוי, גם אם לא נרשמו במרשם המקרקעין ז כויות החכירה במחסן לטובת סמדר, כפי שנקבע בהסכם המכר מ-93'. הקבלן עשה שימוש ייחודי במחסן במשך שנים, ללא מחאה מצד יעקוביאן, וזאת בהתאם לזכויות החכירה שהוקנו לבתו בהסכם מ-93'; ולאחר שהמחסן נהרס ע"י הקבלן – הדיירים גבו דמי השתתפות בבנייה מיעקוביאן ויתר הדיירים, בנו את המחסן, ועשו בו שימוש במשך שנים ללא התנגדות מצד יעקוביאן. תביעת יעקוביאן לסילוק יד הוגשה רק בספט' 13'.

עוד נטען שהעיכוב ברישום זכויות החכירה בעניין המחסן נבע גם מכך שהוצא צו להריסת המחסן [ראו גם סעיף 34 לכתב התביעה].
חמישית, הוגש כנגד יעקוביאן כתב אישום בעניין בניית המחסן ללא היתר. יעקוביאן טען בהליך הפלילי שאינו יודע למי שייך המחסן, המחסן אינו שלו , והוא מוכן שייהרס. בפרוטוקול הדיון מ-21.12.09 בתיק עמ"ק 1260/08 [נספח ג' לתיק המוצגים], ב"כ המאשימה אמר בדיון, שהתקיים בנוכחות פרקליט יעקוביאן: " מדובר במחסן שרשום ע"ש הנאשמים. הנאשמים טוענים שאינם יודעים למי שייך המחסן, ושאינו שלהם , והם מוכנים שייהרס". לא מצינו בפרוטוקול הדיון שב"כ הנאשמים , שייצג את יעקוביאן , הודיע שדברים אלה שנאמרו ע"י ב"כ המאשימה אינם מדויקים.

כתב האישום הוגש כנגד הבעלים הרשום, וגם אם הבעלים הרשום החכיר בהסכם מ-93' את המחסן ל-999 שנים – אין הדבר פוטר אותו מהאישום הפלילי, ואין גזר הדין שניתן נגדו כבעלים מסייע בהוכחת הטענה שלא הוקנתה זכות חכירה במחסן ל-999 שנים לסמדר.

שישית, ב"כ הנתבעים לא טען בכתבי הטענות, בקדם, ובסיכומים, שההסכם מ-93' שהעניק לסמדר זכות חכירה ל-999 שנים במחסן נוגד את הוראת סעיף 13 לחוק המקרקעין, וכן לא טען כנגד הזכות להעביר את החכירה במחסן מסמדר לבעלי הדירות בבניין עפ"י ה הסכם ביניהם. טענת יעקוביאן היתה, שהקבלן וסמדר ויתרו על הזכויות במחסן לאחר חתימת ההסכם מ-93' כנגד הקדמת התשלום האחרון , וויתור זה היה בעל פה.

יחד עם זאת, נעיר לעניין זה בשולי הפסק :

סעיף 78 לחוק המקרקעין , תשכ"ט -1969 מורה : " על אף האמור בסעיף 13 , ניתן להשכיר חלק מסוים של מקרקעין ", והוראה זו אינה מגבילה את תקופת השכירות.

פרופ' ויסמן בספרו " דיני קניין – חלק כללי " בעמ' 191 אמר לעניין זה :

" החוק אינו מונע חכירה של חלק מסוים מיחידת רישום של מקרקעין . כך למשל אפשרית חכירה לתקופה של 999 שנה של חלק זעיר מיחידת רישום. דבר זה מתאפשר עפ"י סעיף 78 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 , לפיו אין הוראת סעיף 13 חלה על החכרה של חלק מסוים מתוך יחידת רישום …".

לעניין השכרת שטח שהוצמד לדירה בבית משותף, מציין אריה איזנשטיין בספרו " יסודות והלכות בדיני מקרקעין – בתים משותפים ", בעמ' 121 :

" עפ"י סעיף 78 לחוק [חוק המקרקעין – י.ג.] ניתן להשכיר חלק מסוים של מקרקעין. לכן אין מניעה להשכיר את שטח ההצמדה לכל תקופה שהיא לכל אדם, בין אם הוא בעל דירה ובין אם לאו ".

לעניין העברת זכות החכירה מסמדר לבעלי הדירות בבניין – בהסכם המכר מ-93' לא נקבע תנאי המגביל את העברת החכירה מסמדר לצד שלישי, וסמדר היתה רשאית להעביר את זכות החכירה לבעלי הדירות בבית המשותף חרף התנגדות יעקוביאן.

התנגדות יעקוביאן הינה מטעמים בלתי סבירים. בהסכם המכר מ-93' נקבע מפורשות, שהתמורה בעסקה נקבעה בהתחשב בכך שהמחסן מוחכר לסמדר לתקופה של 999 שנים , והחכירה תירשם במרשם המקרקעין. המחסן נבנה, לאחר הריסתו ע"י הקבלן , ע"י דיירי הבית המשותף . יעקוביאן השתתפו יחד עם דיירי הבית המשותף במימון הבניה, ולאחר בנייתו מחדש שימ ש המחסן, ללא התנגדות יעקוביאן, את דיירי הבית המשותף.

בנסיבות אלו, התנגדות יעקוביאן הינה מטעמים בלתי סבירים, ואין מניעה להעביר את זכות החכירה ל- 999 שנים מסמדר לבעלי הדירות בבית המשותף, כאמור בהסכם שנחתם בין הקבלן וסמדר לבין התובעים.

לעניין העברת זכות חכירה מדגיש פרופ' ויסמן בספרו " דיני קניין – החזקה ושימוש ", בעמ' 352-353, תוך הפנייה לסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה , תשל"א -1971 :

" כאשר בהסכם השכירות לא הוטלה הגבלה על זכותו של השוכר להעביר את השכירות… רשאי השוכר לבצע עסקאות אלו חרף התנגדותו של המשכיר, אם התנגדותו היא מטעמים בלתי סבירים ".

אריה אייזנשטיין בספרו " יסודות והלכות בדיני מקרקעין – זכויות ועסקאות במקרקעין " בעמ' 122-123 מציין :

" יש מצבים שנדרשת בהם העברת שכירות בתוך תקופת השכירות… סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה עונה על שאלות אלה… בשכירות מקרקעין … רשאי השוכר להעביר את השכירות ללא הסכמת המשכיר אם לא נקבע תנאי שמגביל את השוכר להעבירה לאחר ".

תנאי העברת החכירה מסמדר לבעלי הדירות נשאבים מההסכם מ-93' ומההסכם בין סמדר והקבלן לבין התובעים . תקופת החכירה היא ל-999 שנים מ-7.7.93. חכירת המחסן הינה לצורך שימוש דיירי הבית המשותף כשימוש שעושים ברכוש משותף בבית משותף [סעיפים 2 ו-8 להסכם בין הקבלן וסמדר לבין התובעים]. המגבלה הקיימת על עבירות זכות החכירה – ניתן להעביר את זכויות החכירה אך ורק לבעלי דירות בבניין.

רישום זכות החכירה לטובת בעלי הדירות, שאינם התובעים בתביעה, ושאינם צד להסכם עם הקבלן ובתו סמדר – טעון הסכמה בתצהיר של בעלי דירות אלה.

  1. סוף דבר

[א] מוצהר בזה, שהזכויות במחסן ששטחו 61.65 מ"ר , שהוצמד לדירת יעקוביאן, הוחכר לנתבעת 3 ל-999 שנים במסגרת הסכם המכר מ-93' .

[ב] לאור ההסכם בין הנתבעים 3-4 לבין התובעים, ובהתחשב בכך שאין תניית הגבלה להעברת זכות החכירה בהסכם מ-93' – המחסן יירשם בחכירה לטובת בעלי הדירות בבית המשותף ברח' סוקולוב 105 הרצליה הידוע כגוש 6537 חלקה 252, וזאת לשימוש משותף של בעלי הדירות בבית המשותף כשימוש שעושים ברכוש המשותף. תחילת החכירה -7.7.93. תקופת החכירה 999 שנים. המגבלה הקיימת על עבירות זכות החכירה – ניתן להעביר את זכויות החכירה במחסן אך ורק לבעלי דירות בבניין.

רישום זכות החכירה לטובת בעלי הדירות, שאינם התובעים בתביעה ושאינם צד להסכם עם הקבלן ובתו סמדר – טעון הסכמה בתצהיר של בעלי דירות אלה.

[ג] לצורך רישום החכירה לטובת בעלי הדירות בבית המשותף בתנאים שנקבעו בסעיף קטן ב' – להסמיך את עו"ד ענבל אברהמי דרוקר לחתום בשם הנתבעים 1-3 על כל מסמך הנדרש לצורך ביצוע הרישום הנ"ל.

[ד] הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשע"ט, 23 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.

 

להמשך קריאהלמי שייך המחסן בבית המשותף?