“מקובל עליי כי בעבירת עיכוב כספי פיקדונות
יש גוונים מגוונים שונים. לא הרי העלמת כספי
לקוחות בדרך מתוכננת ומתוחכמת, כהרי עיכוב
כספי פיקדון – גם אם שלא-כדין – למטרה של
גביית שכר-טרחה…”
לא אחת אנו נתקלים בסכסוך שכר טרחה בין עורך דין לבין לקוחו
שנובע מן העובדה שעורך הדין כשל בניסוח הסכם שכר הטרחה באופן
שאינו מתיר לו “לקזז” מתוך כספים שהגיעו אליו עבור אותו לקוח
בגין חוב לשכר טרחה או הוצאות.
אומנם עריכת הסכם שכר טרחה בכתב בין עורך דין לבין לקוח הינה
בגדר המלצה בלתי מחייבת, אולם אין כך הדבר לעניין הרשאת הלקוח
לפעולת קיזוז, שכן בהעדר תניית קיזוז מפורשת בכתב שתאפשר
לעורך הדין לנכות לעצמו את שכרו והוצאותיו מתוך כספים שיגיעו
אליו בעבור הלקוח – קצרה מאוד הדרך לאישום בעבירות של עיכוב
ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין על פי סעיף 40 לכללי לשכת
עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו 1986- (להלן: “הכללים”)
וסעיף 61( 2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א 1961- (להלן: “החוק”).
מאמר זה נועד להגביר את המודעות של ציבור עורכי הדין באשר
לכללי התנהלות תקינים בכספי הלקוחות, וזאת על מנת לשרת את
נורמות המוסר של חברתנו ממנו נגזר אמון הציבור בנציגי חוק ומשפט.
שהרי הלקוחות מפקידים בידי עורכי הדין את עניינם, לעיתים את
כספם ולעיתים את חרותם ונפשם. שום בר דעת לא יעשה כן, אם לא
יהיה לו אמון מלא בעורך הדין כי יפעל לטובתו, ישמור מכל משמר
את כספו, יטפל במסירות בעניינו וייצג אותו בנאמנות. במילים אחרות:
חובות נאמנות ומסירות ללקוח, שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין
והתנהגות ההולמת את המקצוע הכרחיות לשמירה על אמון הציבור
בעורך הדין כתנאי לייצוג הולם בכלל מישורי משפט. חובות אלה
כוללות גם היבטים פרוצדורליים-צורניים מהותיים, כגון: חובת מתן
דו”ח כספי בכתב , חובת קבלה הרשאה מפורשת מהלקוח לפעולת
גבייה על דרך קיזוז וכדומה.

הלכה פסוקה היא כי חל איסור מוחלט על עורך הדין לקזז את שכר
טרחתו מתוך כספי לקוחותיו ללא קבלת הסכמה מפורשת וספציפית
לפעולת הקיזוז. בע”פ 1075/98 מד”י נ’ מרדכי אופנהיים, פ”ד נד( 1)
303 , 322 , נפסק בבירור כי:
“לקוחות שמסרו לעורכי-דינם ייפויי-כוח לקבל
בעבורם כספים, זכאים לבדם ליהנות מן הכספים.
ואילו עורכי-הדין, שלוחי הלקוחות – הגם
שמבחינה פורמאלית הפכו לבעלי הכסף – אינם
רשאים להשתמש בכסף או ליטול מתוכו את שכר
טרחתם ואת החזר הוצאותיהם, אלא אם קיבלו
לכך הסכמה מפורשת מן הלקוחות. על עורכי-
הדין אף להעביר ללקוחותיהם, בהקדם האפשרי,
כל סכום שהגיע לידיהם בעבור הלקוחות”.
זאת ועוד, כאמור בפס”ד אופנהיים סעיף 39 לכללים מחייב את
עורכי-הדין להחזיק כספים שקיבלו בעבור לקוחותיהם בחשבונות בנק
נפרדים. סעיף 41 (א) לכללים מתיר לעורכי-הדין לנכות סכומי כסף
מתוך כספים שהגיעו לידיהם בעבור לקוחותיהם אך ורק בהסכמת
הלקוחות 4.
היחסים שבין עורכי-הדין לבין לקוחותיהם בכל הנוגע לכספים
ששולמו לעורכי-הדין בעבור הלקוחות אינם אפוא יחסים שבין חייבים
לזכאים, או יחסי מלווים ולווים. בגדר יחסי הנאמנות ביניהם נאסר על
עורכי-הדין לעשות שימוש כלשהו בכספי לקוחותיהם בלא הסכמה
מפורשת. לעורכי-הדין מוקנית רק זכות עיכבון להבטחת תשלום
חוב שחייבים להם לקוחותיהם, ואף זאת במגבלות שבסעיף 88 לחוק
לשכת עורכי הדין, הקובע כדלקמן:
“להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת
הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו
כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב
שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון
או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא
לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה
ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים
של לקוחו שבאו לידו עקב שירותו ללקוח; ובלבד
שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך
שלושה חדשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב
את מה שעוכב כאמור”.
מהסעיף עולה, כי תכליתה של זכות העיכבון הנתונה לעורך-דין
הינה להבטיח את יכולתו לגבות את שכר הטרחה וההוצאות להם הוא
זכאי עקב שירות שסיפק ללקוח. זכות זו חלה הן ביחס לכספים שהגיעו
לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו זה והן על נכסים ומסמכים שבאו
לידו במסגרת זאת. זכות העיכבון מוקנית לעורך-הדין חרף סתירתה

את חובת הנאמנות שחב עורך-דין כלפי לקוחו, אשר מכוחה נדרש
עורך-הדין, בין היתר, למלא אחר הוראות לקוחו ואף לפעול לטובתו .
הפרשנות הפסיקתית של כללים אלו מסבירה מדוע במסגרת נורמות
מוסר של חברתנו אין מדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכויות עורכי
הדין, אלא בגריעת זכויות ראויה לשם הגנה על אמון הציבור במייצגיו
המשפטיים. יפים לעניין זה דברי בית הדין המשמעתי המחוזי בבד”מ
193/06 בעניין פלוני :
“נגרע חלקם של עורכי הדין בעולמנו זה, ובשונה
מכלל הציבור הרחב, לא עומדת להם זכות הקיזוז
המצויה בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי),
ועליהם ליטול רשות מלקוחותיהם (אם באופן
כללי ואם לעניין מסויים). מגבלה זו פורשה
לעומקם של דברים, בעניין ע”פ 1075/98 מ”י נ’
אופנהיים, פ”ד נו ( 1) 303 . מכאן, אם שגגה יצאה
תחת ידי הנאשם, אשר סבר שזכותו לקיזוז קיימת.

הרי שגגה זו הביאה אותו קרוב ביותר להרשעה
בעבירה חמורה העשויה להראות אצל הציבור
שאינו מצוי ברזי המשפט ונפתולי סעיפי החוק,
כנטילת כספי הלקוח”.
יוצא אפוא כי עורך דין שאינו מסכם מבעוד מועד את שכר טרחתו
עם הלקוח, ואת זכותו לקזז שכר זה מכספים המתקבלים בידו, נוטל
על עצמו סיכון שכאשר יגיע מועד התשלום – הוא ימצא עצמו בפני
ויכוח ומחלוקת עם לקוחו, ובהעדר כתב מפורש המתיר קיזוז ומפרט
)אפילו בקווים כלליים( כיצד יחושב סכום הקיזוז, לא יהיה רשאי
ליטול מהכספים המופקדים בידו את שכרו.
זאת ועוד: האיסור האמור לבצע קיזוז ללא הרשאה מפורשת בכתב
מביא גם להיפוך נטלי ההוכחה בבית הדין המשמעתי, שכן מעת
שנקבע כי עורך הדין נטל כספו של הלקוח, הנטל מוטל על שכמו של
עורך הדין להראות קיומה של הסכמה מפורשת של הלקוח לביצוע
השימוש (גם כאשר השימוש הוא קיזוז שכר טרחתו מתוך סכומים
שנתקבלו בידו).
חובה פרוצדורלית-צורנית מהותית נוספת שאוזכרה לעיל היא חובת
מתן דין וחשבון ללקוח על מצב ענייניו הכספיים, שמקורה בסעיף
42 לכללים, כשבלעדי התייחסות אליה המטרה לשמה נועד מאמר
זה לא תהיה שלמה. אומנם מדובר בחובה נפרדת עצמאית, אולם כפי
שעולה מהפסיקה לא פעם אי מילוי חובה זו נלווה לאישום בעבירות
של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין.
גם חובה זו נגזרת מנורמת המוסר של חברתנו ונסמכת על אמון
הציבור במייצגיה משפטיים כתנאי לייצוג הולם, שכן על אף שעסקינן
ביחסים מסחריים לכל דבר בהם מתחייב עורך-הדין ליתן שירותי
ייעוץ מקצועיים כנגד תשלום שכר טרחה – עדיין יחסים אלו שונים
מכל מערכת יחסים אחרת עם נותן שירותים וזאת בשל האמון המיוחד
שרוכש הלקוח לעורך דינו, והמחייב את זה האחרון בשקיפות מלאה
בפעולות הכספיות, הן בכספים השייכים ללקוח (כמו פיקדונות, כספי
אגרות והוצאות שהוצאו בעבור הלקוח) והן בשכר הטרחה שנגבה.

מכוח זאת מחוייב עורך הדין ליתן ללקוח דין וחשבון ברור ומפורט על
כספים המתקבלים בידיו או יוצאים מידיו, בעבור הלקוח, תוך הפרדה
ברורה בין שכר טרחתו לבין כספים שנגבו מאת הלקוח למטרות אחרות:
“דין וחשבון זה צורות רבות לו. יתכן שצורתו תהיה
הסבר המצוי בהסכם שכר טרחה המפרט כיצד
יזקפו סכומים המתקבלים מאת הלקוח, יתכן
שיהיה זה מכתב הסבר, דו”ח פירוט סכומים, פירוט
תנועות בחשבון פיקדון או חשבון נאמנות, חשבונית
מס שמולאה כדין והמפרטת את הסכומים ואת
שימושם, תכתובת דואר אלקטרוני או אפילו גליון
חישוב ודרך התשלום של הסכומים השונים בקשר
עם הטיפול המשפטי”.
כאמור, לעבירת עיכוב כספי הפיקדונות פנים רבות, אולם אימתי
עיכוב כספי הפיקדון (גם אם שלא כדין) למטרה של גביית שכר טרחה
ייחשב משום שליחת יד ואימתי לא – זוהי שאלה נכבדה בפני עצמה,
מאחר שלא כל קיזוז ללא הרשאה ו/או היעדר דין וחשבון בענייני
כספים שעונשם בצידם ייחשבו לעבירה של “שליחת יד”.

דיון בשאלה זו אינו פשוט כלל ועיקר וזאת משום שהמונח “שליחת
היד” אינו מוגדר במסגרת החוק או הכללים, ומחייב יציקת תוכן
פסיקתי.
לעניות דעתי, יש להתייחס למונח “שליחת יד” באופן רחב, באופן
שכל פעולה שביצע עורך דין בכספי לקוחו ללא היתר מפורש ובכתב
מהלקוח תיחשב כבלתי חוקית ותחייב אותו משמעתית, זאת מבלי
הצורך להיכנס להיבט הנפשי הנדרש לחיוב בעבירה מסוג זה. קרי:
“שליחת יד” תיחשב ככל מעשה בו הנאמן המחזיק “פורק מעליו עול
בעלים” ונוהג בחפץ כאילו היה שלו, באופן שאינו עולה בקנה אחד
עם מטרות הפקדתו בידיו. בהקשר זה ייבחנו נתונים שונים, כגון
מועד הוצאת הקבלה, מועד הפקדת כספי הפיקדון לחשבון פיקדון,
אסמכתאות לעניין דין וחשבון בדבר כספי הפיקדון, מועד גילוי הטעות
ביחס לכספי פיקדון ומועד תיקונה, מועד החזר כספי הפיקדון ו/או
שחרורם בצירוף פירותיהם ללקוח ועוד.